תַּפְקִידִי לִשְׁמֹר עַל הַחַיִּים שֶׁבִּי

אֲנִי מַרְגִּישָׁה כְּאִלּוּ פִּסַּת חַיִּים יְקָרָה מִפָּז נִתְּנָה לִי לַמִּשְׁמֶרֶת, עַל כָּל הָאַחְרָיוּת הַנּוֹבַעַת מִכָּךְ. אֲנִי מַרְגִּישָׁה שֶׁחוֹבָתִי לִשְׁמֹר עַל אַהֲבַת הַחַיִּים שֶׁבִּי וּלְהִשְׁתַּדֵּל שֶׁתַּעֲבֹר בְּשָׁלוֹם אֶת הַזְּמַנִּים הָאֵלֶּה וְתַגִּיעַ בִּשְׁלֵמוּתָהּ לַזְּמַנִּים הַטּוֹבִים יוֹתֵר. זֶה עִקַּר הָעִקָּרִים. זֶה מָה שֶׁמַּעֲסִיק אוֹתִי כָּל הַזְּמַן. וְיֵשׁ רְגָעִים שֶׁנִּדְמֶה שֶׁאֲנִי עוֹמֶדֶת לְהִכָּנַע וּלְוַתֵּר, אֲבָל תְּחוּשַׁת הָאַחְרָיוּת שֶׁבִּי מַזְכִּירָה לִי שׁוּב וָשׁוּב שֶׁתַּפְקִידִי לִשְׁמֹר עַל הַחַיִּים שֶׁבִּי. (אתי הילסום)
לפעמים נדמה שהמטרה היא פשוט לשרוד.
עוד יום של בשורות קשות.
עוד רגע שבו מתחשק להרים ידיים.
כי הכל כבר פשוט יותר מדי.
וזה לא נגמר.
כולנו מכירים את זה מהחיים שלנו, בטח בשנה האחרונה.
לחלקנו זה אומר להזניח כל מיני חלקים בערוגת החיים שלנו שפעם היה לנו כוח לטפח והיום כבר לא.
שגרת תזונה או כושר, זמן איכות עם הילדים או בת הזוג, תרגול או לימוד מעשי או רוחני כלשהו.
לפעמים זה יותר מין סטנדרטים כאלו שהיו לנו וויתרנו עליהם, היום אין לנו בעיה לקרוס למיטה כשהבית הפוך והכיור מלא, כי יש לנו סיבות טובות להיות בחצי תפקוד. כבר כמעט שנה.
לחלק מאיתנו זה הרבה יותר מזה, זה ממש לייבש שדות שלמים בחלקת חיינו.
להפסיק לקום בבוקר כי בשביל מה. להתעניין פחות בילדים כי דיכאון.
לא להתקלח היום. לא לקנות מצרכים הבייתה. לאכול רק שאריות.
להימנע ממפגשים עם אנשים.
אנחנו פוגשים את זה יומיום בשיחות עם אנשים, אלו שמגיעים לחווה באופן קבוע ואלו שרוצים להגיע ובאים להכיר וחוששים שאין להם די כוחות לזה.
הטראומה יכולה למוטט אפילו בניינים בנפש.
זה קורה לאנשים שבאים לחווה וקורה גם לנו.
כולנו באותה סירה.
פחות או יותר.
ומאין כוחות לשאוב?
ונזכרתי בקטע הזה מתוך היומן של אתי הילסום, שגמעתי בחודש הראשון למלחמה ושאבתי ממנו הרבה כוח, אבל גם היה לי קשה עם חלק מהמסרים שבו. ואם אפשר להזכיר לכולנו, גם להם וגם לנו, שהאחריות שלנו היא לשמור על פיסת החיים היקרה שלנו, שזו חובתנו ואחריותנו. שגם כשאנו עומדים להכנע ולוותר, יש לנו ייעוד.
יבואו זמנים אחרים וטובים יותר. גם אם הם נראים רחוקים כעת. ועלינו לשמור על נשמתנו בינתיים. שהיא תשרוד. שאנחנו. ומה זה אומר לשמור על פיסת החיים הזו? כל אחד צריך לחשוב מה הלב שלו עונה על כך. ואולי מתוך התשובה יגיעו גם קצת כוחות, למרות שנדמה שאין.
כי גם במצבים הקשים ביותר, יש עוד משהו שיקר לנו, יש עוד משהו שאנחנו לא מוכנים לחיות בלעדיו, יש השלכות שאנחנו לא רוצים בהן בשבילנו ובשביל ילדינו.
וכמובן, להסתכל מסביב. לראות את מי שכואב לא פחות מאיתנו. שעולמו חרב. להיות כתף לבכות עליה. להושיט יד.
יותר קל לעבור את זה ביחד.
Comments