מִי שֶׁמִּתְבּוֹנֵן מִתּוֹךְ אַהֲבָה

כְּשֶׁאָדָם שָׁרוּי בְּתוֹךְ אַהֲבָה, הַזּוּלָת מִתְגַּלֶּה לוֹ מֵעֵבֶר לְכָל הַנְּסִבּוֹת בָּהֶן הוּא שָׁרוּי. מִי שֶׁמִּתְבּוֹנֵן מִתּוֹךְ אַהֲבָה, בְּנֵי הָאָדָם שֶׁבְּנוֹכְחוּתוֹ מִתְנַתְּקִים מֵהַצּוּרָה שֶׁנִּתֶּנֶת לָהֶם עַל יְדֵי עִסְקֵי הָעוֹלָם הַגַּסִּים. גַּם הַמְּכֹעָר, גַּם הַטִּפֵּשׁ, גַּם הָרָשָׁע. כֻּלָּם מִתְגַּלִּים מֵעֵבֶר לַחִיצוֹנִיּוּת שֶׁלָּהֶם. בְּאַהֲבָה, הַבִּלְעָדִיּוּת קָמָה בֵּינִי לְבֵין הַזּוּלָת, אֲנִי רוֹאֶה אוֹתוֹ מוּלִי - יָחִיד וּמְיֻחָד, נָדִיר וְקִיּוּמוֹ עֲלֵי אֹרַח. (עקיבא רגן)

לפעמים אדם מרחף.

ליבו נמשך החוצה ומעלה אל העננים.

ואין מילים לתאר.

וגם לא תחושות גוף.

תמיד הריחוף קשור באהבה.

לעיתים מופנית אליו, לעיתים נמשכת ממנו הלאה.

לרוב גם זו וגם זו.

אתמול ריחפנו כולנו ביער,

במפגש הפרידה של הקורס.

יותר מנוכחות, יותר מטבע, יותר מרוח –

היה זה מסע עטוף באהבה.

אהבה שלא פשוט למצוא בעולמנו.

אהבה שחודרת את הקליפות, ממיסה את הקוצים, גומעת מרחקים ולא צריכה למילים.

אהבת אמת.

ואולי זה כל המסע הזה.

ואולי זה כל החיים.

מצאתי את עצמי לפני כמה ימים מדבר עם מישהי ומספר לה על הקורס והיא שאלה על הקבוצה והאנשים שמגיעים, ואני השבתי לה שבאים אליו אנשים ממש מיוחדים, כי המסע הזה לא מתאים לכל אחד. אנשים יקרים, אוהבי אדם וטבע, כאלו שלא מוצאים בכל מקום. וזה ממש נכון. ואז, אמרתי לה, אולי זה בעצם לא כך. אולי האנשים שמגיעים הם אנשים "רגילים", שעל פניהם אנו חולפים כל יום בעוברנו ברחוב, ופשוט בתוך מה שנוצר בקורס הזה, הם מתגלים במלוא יופיים ומיוחדותם. וגם זה ממש נכון. אז נזכרתי בטקסט הזה של עקיבא רגן, שכתב מעין עיבוד לספרו "אני אתה" של בובר, שמדבר בדיוק על זה.

היינו שרויים באהבה.

הנסיבות לא היו עניין. אפילו פרטים ביוגרפיים בסיסיים נותרו עלומים.

עסקי העולם הגסים והחיצוניים נזנחו בצד.

מבט

ישר

ואוהב

פנימה

והנה היא ניצבת מולי,

הוא ניבט

יחיד ומיוחד

קיומו עלי אורח.

המסע תם לכאורה. האהבה נשארת לעד.

עוד ניפגש.