.png)
שלושה שערים כנתיבים לריפוי
החיים האלו אינם קלים. יש בהם כאב וקושי. יש בהם גם יופי ואהבה ושלווה. אולם אין זה קל למצוא אותם. החיים הם כמו ביצה טובענית, אומר גורדון, שנדמה מרחוק שאי אפשר לעבור אותם בבטחה. אולם כאשר מתבוננים היטב, אפשר לפעמים גם בתוך הביצה לזהות איזו נקודה יבשה שאפשר לעמוד עליה. וממנה אולי אפשר לראות עוד אבן, עוד פיסת אדמה, וכן הלאה, ובסוף אולי עוד אפשר לעבור את כל הביצה בשלום. והוא חותם במילים:
"כָּךְ הֵם הַחַיִּים,
צָרִיךְ בְּכָל פַּעַם לִמְצֹא מָקוֹם נָקִי
לְהַעֲמִיד אֶת הָרֶגֶל,
כִּי דֶּרֶךְ יְבֵשָׁה לְגַמְרֵי אֵין"
במהלך חיי מצאתי לי שלוש אבנים גדולות להניח עליהן את הרגל בביצת החיים. שלושה שערים דרכם ניתן לעבור על מנת להתרומם מעל האירועים ולקבל כוחות למסע החיים. בכל מאודי אני מנסה לחקור וללמוד אותם, כדי לעבור בהם בעצמי וגם לסייע לאנשים נוספים, חברים למסע החיים, לעבור דרכם. מורים ומורות גדולים מנחים אותי, מהעבר ומהווה, ממזרח וממערב.
איני מתיימר להציג איזו משנה סדורה (אין לי כזו) או מתכון לחיים מאושרים (גם כזה אין באמתחתי) אלא רק מעין אוסף ארעי של רעיונות ותובנות.
שער הנוכחות
שער הנוכחות הוא השער הראשון מבין השלושה כיוון שהוא ראשון במעלה מבחינת חשיבותו. בלי נוכחות, כל דבר שננסה לעשות מתרוקן מתוכן. ככל שאני מעמיק אל תוך השער הזה אני מגלה מצד אחד כמה הוא הכרחי על מנת לחיות חיים משמעותיים ועמוקים, ומצד שני כמה הוא נפרש ונפתח לכמה רבדים, אותם אציין כאן בקצרה. אז על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על נוכחות?
1. תשומת לב לרגע הנוכחי
זה הרובד הבסיסי שהוא מפתח לחלק מהרבדים האחרים. הוא מוכר בשם מיינדפולנס ומשמעותו היא היכולת (הפשוטה להמשגה אך קשה לביצוע) להיות בתשומת לב למה שמתרחש ברגע ההווה, ומרגע לרגע. תשומת הלב יכולה להיות מופנית גם פנימה - למה שמתרחש בתוכי בגוף, בלב ובתודעה, וגם החוצה - למה שמתרחש ברגע הזה אצל האחר, בטבע או בעולם.
2. האטה
על מנת לשים לב יש ראשית להאט, גם את המחשבה וגם את קצב החיים. להסכים להאט בעוד רוב העולם ממהר את עצמו לדעת. לקחת את הזמן. לעשות דבר אחד בכל פעם. להסכים להיות מבלי לעשות משהו מועיל. לתת לזמן להתקיים מבלי לאחוז בו ולרוץ אחריו, כפי שביטא זאת יפה הנרי דיוויד ת'ורו:
"הָיוּ זְמַנִּים בָּהֶם לֹא יָכֹלְתִּי לְהַרְשׁוֹת לְעַצְמִי לְוַתֵּר עַל זָהֳרוֹ שֶׁל הָרֶגַע הָעַכְשָׁוִי לְטוֹבַת פְּעִילוּת כָּלְשֶׁהִי, בֵּין אִם שֶׁל הַיָּד אוֹ שֶׁל הַמֹּחַ. אֲנִי אוֹהֵב לִקְבֹּעַ שׁוּלַיִם רְחָבִים לְחַיַּי."
3. נוכחות עם כל החלקים שלי
היכולת להיות במגע עם כל מה שנוכח בי, בין אם נעים או לא נעים, בין אם מעורר בושה, אשמה או חוסר אונים. להסכים לתת מקום גם לרגשות לא קלים, למחשבות לא פשוטות, מבלי להתנגד ולהיאבק בהם ומבלי להדחיק ולדחוף אותם עמוק פנימה. בקשר לזה צרובה בי אמרתו של פרויד כי "רגשות לא מבוטאים לעולם לא ימותו, הם נקברים חיים ויבואו לידי ביטוי מאוחר יותר בדרכים מכוערות יותר".
4. נוכחות אוהבת
היכולת להיות עם אדם בנוכחות שיש בה גם חמלה ורכות במבט על האחר יחד ראייה לעומק, מעבר למה שנגלה לעין. זוהי נוכחות נפלאה שחיונית בעיניי למפגש טיפולי ומשמעותית לכל מערכת יחסים באשר היא. זה לא בהכרח אהבה משום אהבה היא לא משהו שאפשר פשוט לעשות, אלא פשוט הפנייה של המבט גם אל מה שיפה בו, מה שטוב כפי שהוא, מה שנוגע לנו ללב ומעורר בנו השראה.
5. נוכחות עם המציאות
להסכים למתרחש. להכיר בקיים. לקבל את הדברים כפי שהם ברגע הזה מבלי לנסות לשנות או לתקן אותם או להילחם בהם. זה לא אומר ששינוי או פעולה אינם נדרשים, אך הם נעשים קלים יותר כאשר יש בנו הסכמה וקבלה כלפי מה שכבר קורה. הדבר נכון פי כמה ביחס לדברים שאין לנו שליטה עליהם. זו עבודת חיים להסכים להיות נוכח עם מה שקיים, לתת לחיים לגעת בנו בידיים חשופות.
שער הטבע
התרחקנו מהטבע.
התכנסנו לתוך ערים ובניינים.
כמעט והפסקנו להתפלא מהיופי ומהחכמה של העצים והאדמה.
אנחנו משתמשים בטבע ומנצלים אותו עד תום, וכך מאבדים את הקשר אליו.
לעיתים אנו זוכים לבקרו בחופשות, וגם אז אנו נמצאים בו אך איננו נפגשים עימו.
אנחנו רואים אגם או הר יפה, ודי מהר ממשיכים הלאה לדבר הבא.
אבל הנפש שלנו זוכרת ועודנה מתגעגעת למרחבים הפתוחים של היער, המדבר והים.
שם, תחת כיפת השמיים, אנו יכולים להרגיש שוב את השקט, להתפלא מהיופי, להיות מבלי בהכרח לעשות משהו,
לחוש את פעימת הקיום הזורמת דרך האדמה, ולהרגיש שייכים למשהו גדול מאיתנו.
בשנים האחרונות מתגברת המודעות להפרעת "חסך מהטבע", בעיקר בקרב בני נוער שלעיתים במקום להיות בחוץ בשמש
ולרוץ ולהיות במגע עם העולם, מתכנסים אל תוך המכשירים הקטנים שבכף ידם, בחדריהם, ומתנתקים מהעולם. וגם אנחנו, מבלים את רוב זמנינו בחדרים מוארים וממוזגים בעזרת חשמל ופחות נחשפים לאור השמש המרפא.
כך כותב תיך נאת האן בפתח ספרו "זן ואמנות הצלת הפלנטה":
"יָפְיוֹ שֶׁל כַּדּוּר הָאָרֶץ הוּא פַּעֲמוֹן שֶׁל תְּשׂוּמֶת לֵב. אִם אֵינְכֶם יְכוֹלִים לִרְאוֹת אוֹתוֹ, עֲלֵיכֶם לִשְׁאֹל אֶת עַצְמְכֶם לָמָּה. אוּלַי מַשֶּׁהוּ חוֹסֵם אֶת הַדֶּרֶךְ. אוֹ שֶׁאוּלַי אַתֶּם כָּל כָּךְ עֲסוּקִים בְּחִפּוּשׂ אַחַר דָּבָר אַחֵר, עַד שֶׁאֵינְכֶם יְכוֹלִים לִשְׁמֹעַ אֶת קְרִיאָתוֹ."
הטבע הוא שער שתמיד נמצא שם בדרך כלל לא רחוק. עץ עם ציפורי שיר מחוץ לבית, גינה קטנה וקצת עזובה מאחורי הבניין, גבעות ירוקות ושדות מעובדים בדרך למשפחה במושב. אם נצליח להאט מדי פעם, נוכל לקחת לנו את הזמן ולצאת אליו. לא רק כדי ללכת לנחל או הר מסוים, לטייל, ללקט צמחים או כל פעולה אחרת.
פשוט לצאת אליו ולשהות בו שעה קלה. לנשום את האוויר. לשבת או לשכב כמו חתול מדושן בצהרי היום.
להתמלא השראה מפרח מיוחד שאיני יודע את שמו. להרגיש את טיפות הגשם הדקות או האוויר הקר ולחוש את הזיקה ביני לבין הדברים, ביני לבין העולם כולו.
מתנות שהשהות בטבע יכולה להעניק לנו :
1. שקט שאינו מתאפשר בשום מקום אחר.
2. פליאה והתפעלות מיופי וחכמת הבריאה.
3. קבלה של הדברים בדיוק כפי שהם.
4. האטה ואפשרות להיות במנוחה אמיתית.
5. חיבור לכוחות צמיחה והתחדשות.
6. שייכות למארג הקיום והפרת הלבדיות.
7. תחושת חיות וחיוניות, וחיבור לילד שלנו.
8. ענווה ופרספקטיבה - אפשרות להניח מעט לצרות הפרטיות שלנו.
שער הרוח
השער השלישי והאחרון והרחב ביותר מכולם. הרוח מקיפה את ההוויה כולה.
לפעמים היא נוכחת וממלאת את הלב והתודעה במשמעות, ולפעמים היא נסתרת ורחוקה מאיתנו.
לעיתים קולה חלוש ואינו נשמע באוזננו,
אך היא שם תמיד וביכולתה לסייע לנו ללכת בעולם הזה שיש בו גם כאב וקושי, ולראות מעבר למה שהעיניים רואות.
לפתוח את המבט ואת הלב ואת התודעה שלנו לרבדים עמוקים יותר.
לחבר אותנו לרוח ששורה בכל - בנשימה שלנו, באחר, בעץ ובנהר.
לאורך הדורות הוגים, נביאים ומשוררים מכל רחבי תבל נגעו ברוח והביאו לנו ממילותיה.
לכל אחד מורים ומורות המדברים בשפתו הפנימית שלו.
מורה יכול להיות מפורסם ונערץ ויכול להיות גם שכן, בת זוג או ילד קטן.
גם עץ יכול להיות מורה, גם האדמה.
הרוח מראה לנו את מה שהאבק בעיניים חוסם אותנו מלראות.
היא מרימה אותנו מעל הפצעים שלנו, מעל האגו הבודד. היא נוגעת באמת שהיא מעל הזמן, אמת שהיא נצח.
היא עוזרת לנו לשנות או להרחיב את נקודת המבט. לראות את הקיום האנושי הפרטי שלנו כחלק ממארג הקיום.
הרוח אינה מסתפקת בריפוי הנפש אלא נוגעת ברובד העמוק של הנשמה, אותה נשמה עליה כתב ביל פלוטקין:
"הַנְּשָׁמָה מַרְעִידָה אֶת הַמַּעֲמַקִּים הַתַּת-קַרְקָעִיִּים שֶׁלָּנוּ,
כְּשֶׁהִיא קוֹרֵאת לָנוּ לְלֹא הֶרֶף, דּוֹחֶפֶת אוֹתָנוּ מַעְלָה
כְּפֶרַח הַצּוֹמֵחַ מִבַּעַד לִסְדָקִים בְּמִדְרֶכֶת הַבֵּטוֹן שֶׁל חַיֵּינוּ."
הרוח מציעה את עצמה לכאב האנושי כנהרות של חמלה וחכמה.
היא בעלת אינספור פנים אבל שפתה היא אחת. היא מקום בו לא משנה כמה קשה הדרך בה אנו עוברים כיחידים או כחברה - תחת כנפיה אפשר, ולו לרגע קט, לנוח.
הקשר עם הרוח מטשטש עם החיים בעולם הזה, ועל כן עלינו לזכור ולהזכיר, לעצמנו ולאחרים, לחדש את הרוח שבנו:
"לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים
וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי"
שלושה שהם אחד
שלושה שערים דרכם ניתן להתקרב אל החיים. שלושת השערים - נוכחות טבע ורוח - קשורים זה לזה ונובעים הם זה מזה.
שער הנוכחות עוסק ביכולת שלנו להאט את קצב החיים ולשהות ברגע הנוכחי, להיות במגע עם כל החלקים שלי, ולהיות בנוכחות וקבלה עם המציאות כפי שהיא. שער זה קשור באופן הדוק לשער השני, הוא שער הטבע. נוכחות היא השפה של הטבע.
כשאנחנו בטבע, השקט והחושים המחודדים שלנו כמו שולפים אותנו מתוך תהליכי החשיבה האינסופיים שלנו ומעוררים אותנו למה שמתרחש ממש עכשיו: מגע הרוח העדינה על העור, מראה מפעים ועדין של פרח או עכביש הטווה קוריו, מעגלים של קמילה והתחדשות ללא התנגדות לחלופיות הקיום.
ושער הטבע כמו לוקח אותנו לשער הרוח ולכל מה שמעבר לנו.
הוא מזכיר לנו את מקומנו בעולם ושייכותנו למארג הקיום הגדול. הוא מזכיר לנו שהנשמה נמצאת בכל,
ומעיר אותנו אל היופי המפעים את הלב ומעניק משמעות והשראה לחיים, במיוחד ברגעי קושי ומשבר.
שלושה שערים שניתן להיכנס בהם בעצמנו או ביחד עם אחרים.
שלושה שערים שרבים עברו בהם לפנינו וניתן ללכת בעקבותיהם, ועם זאת עלינו למצוא את הדרך הייחודית שלנו.
שלושה שערים שהם אחד.
ואם שכחנו או התרחקנו, בכל רגע ורגע יש לנו אפשרות להתקרב בחזרה.
גם אם התפזרנו לאלף כיוונים נוכל לחזור הבייתה – אל עצמנו, אל הרגע הזה, אל הטבע, אל הרוח הפועמת בכל.
תמיד נוכל להתקרב אל החיים.