top of page

אֲנִי הַפַּעַם הַבָּאָה



אֲנִי עוֹמֵד עַכְשָׁו בַּנּוֹף שֶׁאוֹתוֹ רָאִינוּ יַחְדָּו מִן הַגִּבְעָה: הָעֵצִים שֶׁנָּעוּ בָּרוּחַ, כְּנוּעַ אֲנָשִׁים בְּאַחָרִית הַיָּמִים וְאשֶׁר מֶרְחַקָּם הַקָּרוֹב כָּל-כָּךְ הָיָה לְלא נְשׂא, וְאָמַרְנוּ, "חֲבָל שֶׁאֵין לָנוּ זְמַן. כְּשֶׁנִּהְיֶה בַּפַּעַם הַבָּאָה, נֵלֵךְ לְשָׁם". אֲנִי שָׁם. וְיֵשׁ לִי זְמַן, אֲנִי הַפַּעַם הַבָּאָה. (יהודה עמיחי)

הזמן חומק לנו מבין האצבעות. אנחנו תמיד עסוקים. אין יותר מכמה רגעים ללא משימה שיושבת לנו על הראש, בלי משהו שגונב לנו את הקשב, בלי מחשבה שמושכת אותנו מהרגע הזה.


חבל שאין לנו זמן. באמת חבל. כי הזמן קצוב וחולף מהר בהרבה מכפי שדמיינו. רק אתמול הייתי בן עשרים. כל החיים עוד לפניי. הילדים עוד קטנים. בדיוק קיבלתי קידום בעבודה. עכשיו זו תקופה עמוסה. וגם לפני שנה ושנתיים ושלוש.


וכל החיים יכולים לעבור בהמתנה ובציפייה... לאחד מהמוני הספרים שקניתי אך טרם קראתי (בגלל שאין לי זמן...) קוראים "להשיב חיים שלא נחיו", של הפסיכואנליטיקאי תומס אוגדן. ברור לי שהספר עמוק וגדוש בתובנות עמוקות לגבי החיים ולגבי טיפול, אבל לי הספיק בינתיים רק השם על הכריכה כדי שמשהו בי ירטוט ויתעורר.


החיים קצרים מדי. והרחמים אינם חלים על הממהרים והמספיקים והמתקדמים והמותחים את עצמם מעבר לגבולותיהם. לעיתים הם קורסים וזה ניכר לעיני כל דרך מחלה או משבר נפשי. לעיתים רק מבפנים או מקרוב ממש אפשר להבחין בסימני ההתמוטטות.

והקטע הטריקי הוא שחייבים לפנות זמן כדי להאט. חייבים לוותר על משהו כדי, אולי, לזכות בדבר אחר. בשנה האחרונה למדתי על בשרי כמה הזמן קצר ויקר.

אני כאן. ויש לי זמן. אני הפעם הבאה.

コメント


כאן תוכלו למצוא תוכן מגוון מעולמות הנוכחות, הטבע והרוח, ואיך שהם נפגשים עם החיים בעולם הזה. מילים גדולות של הוגים ומשוררים שמרחיבות את נקודת המבט ומעוררות את הלב והנשמה, בתוספת מילים קטנות שנחצבות מתוך ליבי הפתוח. מוזמנים ומוזמנות בחום לקרוא, להינגע, ולשתף.

ברוכים הבאים לבלוג שלי

להירשם לרשימת התפוצה

תודה על הרשמתך!

bottom of page