הַזְּמַן הָיָה הָרִאשׁוֹן לָנוּעַ

הַזְּמַן הָיָה הָרִאשׁוֹן לָנוּעַ אַךְ שִׁטָּה בָּךְ הֵיטֵב; כָּל יוֹם כְּשָׁנָה כָּל שָׁנָה כְּיוֹם מַמְתִּינָה עַל גְּדוֹת חֲתָךְ שֶׁאֵינוֹ מַגְלִיד. בֵּין הַמְּחוֹגִים אַתְּ עוֹשָׂה מָה שִׁנְּתַן בִּנְקֻדּוֹת מִפְגָּשָׁם אַתְּ מִתְפָּרֶקֶת אַחַר אֵין-סְפֹר סִיבוּבִים כְּבָר הֵבַנְתָּ לֹא כָּל פֶּצַע הוֹפֵךְ צַלֶּקֶת (לי ראי)

הזמן הוא תמיד הראשון לנוע.

לא משנה מה עובר על העולם ועל האדם, הזמן אינו עוצר.

לפעמים הוא כברכה, לפעמים קללה.

לא כל הפצעים מגלידים.

גם לא אחרי חצי מאה.

כבר כמעט שמונה עשרה חודשים שהזמן משטה בנו.

לא יודעים, האם היינו כאן כבר קודם?

כל יום כשנה, כל שנה כיום.

כל כך הרבה זמן עבר כבר, אבל הכאב כבטון טרי:

כל רישום זמני יוטבע לעד.

קראתי פעם בספר שלנפש אין זמן,

אין מוקדם ומאוחר בנשמה.

לפעמים אחרי שבוע נדמה שחלפו חודשיים,

ולפעמים השיחה שלנו אז - שבה התפרקת לרסיסים -

נחווית כאילו הייתה בליל אמש.

עוד יום ועוד אחד,

מותחים את הגוף המתבגר מהר מדי.

הופכים את האדמה, נושמים את פריחתו של עץ השזיף.

עוד כמה רגעים של שקט (יחסי).

עוד קצת להרגיש פחות לבד.

עוד בוקר

שבו נתפלל

שתחזיקו מעמד.

עוד לילה

שבו ננסה לנצח את הזמן

ולהוסיף עוד מרפא בעולם.