פָּחוֹת וּפָחוֹת יֵשׁ מָה לוֹמַר

פָּחוֹת וּפָחוֹת יֵשׁ מָה לוֹמַר עַל יוֹתֵר וְיוֹתֵר (ישראל אלירז)

מוצא את עצמי, בפעם השלישית או הרביעית השבוע, ללא הרבה מילים. דבר זה אינו זר לי, למרות שכאן - במישור מפגשנו זה - תמיד נראה שיש לי דבר מה לומר על העולם ועל החיים.

אבל לפעמים אני נותר שותק ושקט. לפני שנים רבות היה זה מחמת חוסר ביטחון, במה שיש לי לומר או במי שאני. לאחר מכן היה זה בשל קושי עם עימותים והיכולת לשאת פער. מאז גדלתי קצת, התפתחתי מעט, ונדמה שיש לי מה לומר.

אך לפעמים אותו אלם שב לבקר.

לעתים מתוך צניעות.

לעתים מתוך בלבול.

לעתים מתוך אותו ספק פנימי ישן.

לעתים מתוך חוסר עניין הדברים מסוימים, בעיקר מאז שפרצה המלחמה.

בתחילת השבוע ישבתי בקבוצה עם החבר׳ה בחווה, והרגשתי שאין לי מילים. לא בשל כובד משקלו של הכאב דווקא אלא פשוט כך.

וגם בעוד טיפול שהיה לי השבוע, שם אני דווקא מגלה בשנים האחרונות את הכח של "פה שותק הומה חיים" (ימימה).

וגם עכשיו, עם החג הזה, עם הפער הבלתי ניתן לגישור בין המציאות לבין הזמן, בין הלאות והדשדוש המייאש לבין ההתקף המאני הפורימי שעכשיו נראה לי מפחיד קצת.

ואפילו ממש עכשיו, בכתיבה הזו.

ואיזה חסד זה כשכבר אני עומד לוותר ולבלום פי, באות אליי מילים של אחרים ומוצאות אותי היכן שאני ומעוררות בי את אלו שבתוכי. הפעם אלו המילים היפות של ישראל אלירז.