אָכֵן עוֹלָם הַטַּל

עוֹלָם הַטַּל אָכֵן עוֹלָם הַטַּל אֲבָל. (איסה)

ממש בראשיתו של השבוע, ביום ראשון בשעה שש בבוקר, אוהל האירוח של מרכז יעלים עלה באש ונשרף כליל. התמונות שקיבלתי משם בעודי בטיול משפחתי בגולן היו אפוקליפטיות, אבל משום מה אני הייתי אדיש למדי. אפילו ההודעה שהוצאתי לצוות הייתה לקונית.

יש בי איזה מקום שמסתגל מהר למציאות המשתנה. זה משהו שאני מכיר על עצמי, יסוד קדום והישרדותי שכנראה נוצר אי שם בילדותי. אני זוכר את זה מכל מיני נקודות של קושי בחיים, אפילו בתחילת המלחמה אני זוכר שכמו מייד השלמתי שזה מה שמתרחש. האם יש פה ניתוק כלשהו? או קבלה רדיקלית?

או שאולי אחרי כל השנה וחצי האחרונות – עוד נותר מקום לעצב על מבנה? ולא חיים שאבדו? או סבל אנושי בל יתואר? ועוד מבנה שאינו ביתי? שהוא ארעי? שהוא עולם הטל, כמו בשיר ההייקו הזה של איסה, שהוא אחד הכינויים בבודהיזם לעולם המשתנה והחולף, האובד ונעלם?

אבל יום אחד ביתו של איסה מתה. גם היא, כמונו, שייכת לעולם הטל. אבל בשורה האחרונה של השיר הוא מוסיף "אבל". שזה גם "אֲבָל", כאילו עדיין, למרות עולם הטל, בכל זאתף בת יקרה, אהבה, חיים, געגוע כואב מנשוא. ואולי זה גם "אֵבֶל", המקום שיש לתת לצער על מה שאבד, לכעס, לחוסר האונים, להשלמה הכואבת.

אולי גם אני יכול להכיר בזה שיש פה גם אבל. על משהו שעמלתי עליו והיה חשוב עבורי. על מקום שהיה יקר למשתתפי חוות החוסן, שגם הם הגיבו באדישות-משהו, כמוני, כי ישנן צרות גדולות יותר. בכל זאת חלקנו שם כמה רגעים משמעותיים ואינטימיים יחד. אולי העצב שלהם, ולא רק התזכורת למראות קשים שראו במו עיניהם לפני שנה וחצי, עוד יגיע.

נכון, זה רק חומר.

אבל גם הנשמה שוכנת בתוך גוף.

ברור שנצמח מזה. ואיזה נס שלא היו נפגעים בגוף. ונבנה מקום יפה עוד יותר.

שיהיה שוב בית.

שהעיקר שוכן במרחב ובזמן ובלבבות האנשים.

היום אני יכול להגיד שיש בי גם עצב, וגם כאב ראש, וגם תקווה וציפיה למשהו חדש שיבוא.

הלוואי ואת כל היישובים נוכל לשקם ולבנות מחדש.

הלוואי שאת הקרע הגדול בינינו נוכל לאחות.

לא בלי סימנים לפצע ולשבר.

יחד איתם.

ועוד מילה אחרונה על הטל, שאני רוצה להודות לו מקרב לב ובזכותו הרבה ניצל. כי בשש בבוקר, העצים שבקרבת האוהל היו עוד רטובים מטל, ובזכות הטל ובזכות תושיית השומרים, אסון גדול יותר נמנע.