מַשַּׁק כַּנְפֵי הַנֶּצַח

אֲבָל אֲנִי חַיֶּבֶת לְהַמְשִׁיךְ לְהִתְיַחֵס אֶל עַצְמִי בִּרְצִינוּת, אֲנִי חַיֶּבֶת לְהַמְשִׁיךְ לִהְיוֹת הַמּוֹקֵד, לְהִתְמוֹדֵד עִם כָּל מָה שֶׁקּוֹרֶה עַכְשָׁו בָּעוֹלָם הַזֶּה, לֹא לַעֲצֹם אֶת הָעֵינַיִם לְרֶגַע, לְהִתְמוֹדֵד עִם מָה שֶׁקּוֹרֶה בַּזְּמַנִּים הַנּוֹרָאִים הָאֵלֶּה וּלְנַסּוֹת לִמְצֹא תְּשׁוּבוֹת לַשְּׁאֵלוֹת הַבְּסִיסִיּוֹת שֶׁהֵם מַעֲמִידִים לְפָנֵינוּ. וְאוּלַי כַּמָּה מִן הַתְּשׁוּבוֹת יִהְיֶה בָּהֶן מַעֲנֶה לֹא לִי בִּלְבַד, אֶלָּא גַּם לַאֲחֵרִים. מָה לַעֲשׂוֹת, אֲנִי חַיָּה. אֲנִי חַיֶּבֶת לִפְקֹחַ עֵינַיִם לְכָל מָה שֶׁקּוֹרֶה. הַחַיִּים עֲצוּמִים וְטוֹבִים וּמְרַתְּקִים וְנִצְחִיִּים, וּכְשֶׁאֲנִי שָׂמָה אֶת הַדָּגֵשׁ עַל עַצְמִי בִּלְבַד, וַאֲנִי מִתְמָרֶדֶת וּמִשְׁתּוֹלֶלֶת, אֲנִי מַחֲמִיצָה אֶת נְהַר הַחַיִּים הֶעָצוּם וְהֶחָזָק וְהַנִּצְחִי. וּבִרְגָעִים כָּאֵלֶּה - וַאֲנִי כָּל כָּךְ אֲסִירַת תּוֹדָה עַל כָּךְ - נוֹשְׁרוֹת מִמֶּנִּי כָּל הַשְּׁאִיפוֹת הָאִישִׁיּוֹת, וְהָרָעָב לְיֶדַע וַהֲבָנָה שׁוֹכֵךְ, וַאֲנִי שׁוֹמַעַת מֵעָלַי אֶת מַשַּׁק כַּנְפֵי הַנֶּצַח. (אתי הילסום)

החוויה האנושית רבת פנים היא.

לעיתים נובעת מבפנים, מתרקמת בגוף, נולדת מתוך ההיסטוריה המאוד פרטית שלנו, מתגבשת במרחב שבין הראש ללב. לעיתים נולדת במגע עם העולם, המציאות, החיים הכלליים. ותמיד תמיד, לא משנה מהו רגע לידתה, היא מתעצבת ומשתנה במרחב שבין הפנים לחוץ, בין הפרטי לכללי.

את היומן של אתי הילסום התחלתי פעמים רבות ולא צלחתי את החלקים הראשונים המתמקדים ביחסיה הסבוכים עם המטפל שלה, כשהמלחמה (של אז) עוד הייתה רק רקע לחיים. בתחילת המלחמה (של היום) היה לי צורך עז במזון רוחני, משהו להישען עליו בימים הכאוטיים. לקחתי הרבה ספרים וכולם נראו לי לא רלבנטיים, לא מבינים את גודל האסון והטלטלה, מדברים לחלל הריק. ואז נזכרתי ביומן של אתי והתחלתי לקרוא בו שוב והרגשתי שאת התובנות שלה על העולם, על החיים, על אהבה ועל אלוהים (אלו לא מילים נרדפות?) היא חוצבת מאש הגהנום. ואני שתיתי את המילים שלה כמו תרופה.

הבאתי כאן שני קטעים מתוך מאות שסימנתי לי בעיפרון, שבאו אליי ביומיים האחרונים במפגשים ביער. מצד אחד להמשיך להיות המוקד ולא להמעיט בחשיבותה של החוויה הפרטית שלי ומנגד לא להחמיץ את נהר החיים, זרם החוויה והרוח של העולם, שממנו נשמע משק כנפי הנצח. מה שנמצא מעל כל פרט. ואיכשהו ביער זה נורא חזק, כי כשאתה שם אתה חווה הכל בעוצמה - הקרירות בואדי בשעות הבוקר, מנגינת הציפורים, תחושת ההתרחבות והנשימה שאפשרית כך רק כאן - ואתה פוקח עיניים ורואה ושומע ומרגיש שאתה חלק כה קטן ממארג כה עצום. מבט אל הפרח היפהפה שאינו ככלנית והרקפת אלא שונה ועדין מהם, ואז אל המרבדים העצומים המוקפים אלונים ופיסת שמיים שצוירו במכחול.

לא יודע פתאום מה אני מנסה לומר פתאום.

אולי אני בכלל מסביר לעצמי למה אני כותב כאן כל שישי ולא ביומן הפרטי שלי.

אולי משהו בחוויה שלי-שהיא-לא-רק-שלי הוא גם שלכם? שלנו בעצם?

לתת לעולם לגעת בנו.

לא לעצום עיניים.

לתת לזה להתגלגל מבפנים החוצה.

להשפיע, להסתכן.

למסור נפשנו למען ולשמור אותה מכל משמר.

להרגיש את הסבל והכאב של הרחוקים ממני בזמן או במקום עמוק בבטן.

למהול את זה שלי בים הנחמה המשותף.

בין ימי הזיכרון, בין האישי ללאומי, שנדע לחבק אחד את השני.

שלא נשכח את מי שאיבדנו בדרך. שלא נשכח את מטרת הדרך.