לִרְאוֹת אֶת עַצְמֵנוּ כְּנִשְׁאָלִים עַל-יְדֵי הַחַיִּים

מָה שֶׁהָיָה דָּרוּשׁ בֶּאֱמֶת, הָיָה שִׁנּוּי יְסוֹדִי בְּיַחֲסֵנוּ אֶל הַחַיִּים. צְרִיכִים הָיִינוּ לִלְמֹד בְּעַצְמֵנוּ וּלְלַמֵּד אֶת הָאֲנָשִׁים הַמְּיֹאָשִׁים, כִּי בְּעֶצֶם לֹא הָיְתָה חֲשִׁיבוּת לְמָה שֶׁאֲנַחְנוּ קִוִּינוּ לְקַבֵּל מִן הַחַיִּים, אֶלָּא לְמָה שֶׁבִּקְּשׁוּ הַחַיִּים לְקַבֵּל מֵאִתָּנוּ. צְרִיכִים הָיִינוּ לַחְדֹּל מִלִּשְׁאֹל לְפֵשֶׁר הַחַיִּים וְתַחַת זֹאת לִרְאוֹת אֶת עַצְמֵנוּ כְּנִשְׁאָלִים עַל-יְדֵי הַחַיִּים יוֹם-יוֹם וְשָׁעָה-שָׁעָה. וְעָלֵינוּ לְהָשִׁיב, לֹא בְּדִבּוּר וְלֹא בְּהִרְהוּר - אֶלָּא בִּפְעֻלָּה נְכוֹנָה וּבְהִתְנַהֲגוּת נְכוֹנָה. (ויקטור פרנקל)

בערב יום הזיכרון קיימנו בחווה מרחב פתוח לפצועי המלחמה, לנכי צה"ל ובעצם לכל מי שביקש מקום להעביר בו את הערב הקשה הזה. קשה אולי אפילו יותר מן השנה שעברה, אז המלחמה הייתה אמנם בעיצומה והאבדות הטריות היו רבותת יותר אך האמונה בצדקת הדרך בעם הייתה רחבה יותר והתקווה - קרובה יותר. קראנו למרחב הזה "מקום להיות" והחלטנו שלא לתת מקום רק לזיכרון הנופלים אלא גם להתמודדות של החיים, אלו ששרדו פציעות ומראות ואין להם מקום לשאת את העצב הגדול כעת. בלי החובה לזכור, ללא ההכרח לעטות פנים כלשהן, להיות עם מה שמבקש מקום, ביחד ולא לבד.

עמדנו ביחד בצפירה, אמרנו כמה תפילות וישבנו לשיחה עם רועי בן טולילה, חבר יקר שנפצע לפני למעלה מעשרים שנה פציעה קשה שבנס השאירה אותו בחיים. רועי כתב את הספר "מנהיגות מגובה הלב" על הקרב שאחרי הקרב, ובו הוא מתאר את ההתמודדות וההחלמה מהפציעה, הפיסית והנפשית, והאופן שבו הפציעה הזו שינתה את חייו גם לטובה, למרות שהותירה אותה משותק בפלג גופו העליון עד היום. רועי דיבר על בעיקר על הבחירה לשים את המשקל יותר על מה שאתה בוחר לעשות וכיצד אתה בוחר להיות (עצמאות) ולא על מה שקרה לך (זיכרון). לא על מה שהחיים מזמנים לאדם אלא על מה שהוא עושה עם מה שהחיים מביאים לו.

ונזכרתי במילים האלו של ויקטור פרנקל, שמתוך גיא ההריגה הצליח לראות את הרוח, את המשמעות, את הבחירה איך להתהלך בעולם שקרס.

לשים את המשקל פחות על מה שאנו מקווים לקבל מן החיים ויותר על מה שמבקשים הם לקבל מאיתנו.

לראות את עצמנו כנשאלים על ידי החיים – מי עלינו להיות? מה עלינו לעשות? איך ביכולתנו להוליך את גורלנו לעבר ייעודנו?

אני נתקל מדי פעם בסטיקרים של הנופלים הפזורים בכל רחבי הארץ, ומתוך מילותיהם ופניהם עולה אותו ניחוח, של מי שמבקש להישאל על ידי החיים ולא רק לשאול אותם.

להיות בשביל ולמען.

לחפש משמעות מתוך הכאב.

לפלס נתיב בעלטה.

וזה רלבנטי לא רק למלחמה הזו ולא רק למלחמה ההיא, אלא למלחמת הקיום של כל אחד מאיתנו בחייו הוא. קיום שיש בו לצד השמחה והסיפוק גם אתגרים ומשברים ואובדנים שיכולים להפיל אדם על הקרקע. וגם אם נפלת, אתה יכול עדיין לקום, אם תשנה את הכיוון של השאלה מול החיים, לא רק אם תמצא יד מושטת אלא גם אם תמצא מישהו להושיט לו את ידך.