גְּאֻלַּת הַדִּבּוּר

בָּעֲבוֹדָת צְפִיָּה עַל הַדִּבּוּר, לִבְדֹּק מָה יוֹצֵא מֵהַפֶּה, הַאִם הוּא שַׁיָּךְ? מַחְשָׁבָה מְתֻקֶּנֶת, קֶשֶׁב מְתֻקָּן, דִּבּוּר מְתֻקָּן. אִם בִּזְמַן הַדִּבּוּר, יֵשׁ אֶת הַמַּרְכִּיבִים הַבָּאִים: הַאִם הַדִּבּוּר דּוֹחֶה אֶת הָאָדָם מִמּוּל? הַהַכָּרָה מַזְכִּירָה לָנוּ שֶׁהַשָּׁנִי נִבְרָא בְּצֶלֶם וְיֵשׁ לְכַבֵּד אוֹתוֹ. כָּל שֶׁדּוֹחֶה – נִדְחָה. הַאִם דֶּרֶךְ הַפֶּה אָנוּ מִתְנַגְּדִים כְּדֵי לְנַצֵּחַ? כּוֹעֲסִים וְאָז הַשֶּׁקֶר שׁוֹלֵט עַל הָאֱמֶת? הַאִם הַדִּבּוּר הוּא יָשִׁיר מִתּוֹךְ הַהַכָּרָה, מְתֻמְצָת, מִתְקָרֵב דֶּרֶךְ קֶשֶׁב הִכַּרְתִּי עָמֹק לְעִקָּרוֹ? אוֹ שֶׁמָּא זִיּוּף שִׁקְרִי, הִתְנַגְּדוּתִי, מַאֲבָק? (ימימה אביטל)

חג הפסח הוא הזמן של גאולת הדיבור. לפי ימימה, במשך כל השנה אנחנו עושים את עבודת התיקון בעיקר דרך הלב והמחשבה, ואילו פסח הוא הזמן להתבונן על הדיבור שלנו ולתקן את עצמנו משם, כמו איזה קיצור דרך. לשים לב לאופן שבו אנו פונים אל האחר דרך המילים שלנו. איזו כוונה המילים שלנו נושאות? ומה בפועל הן עושות למרחק בינינו? למי הן שייכות באמת - האם אני משליך על האחר משהו שלי? האם אני דורש ממנו משהו מתוך הצורך שלי? או שאני מצליח לראות אותו ולדבר אליו אותו, מתוכי? האם יש בהן תנועה של דחייה או של התקרבות?

השבוע הסוער הזה במדינה הדגיש את עוצמתן של המילים: מילים שחיכינו הרבה זמן לשמוע (גם אם היינו רוצים לשמוע מילים אחרות), מילים שמייצגות אמת כואבת שחייבת להיאמר, מילים שמתחרטים עליהם, מילים פוצעות ומפלגות, מילים מקרבות. וגם יש את הלב שמאחורי המילים, אצל המוסר ואצל הנמען. כמה המילים יכולות או לא להיפגש, וכמה הלבבות.. וגם בחיינו האישיים, זה זמן טוב לשים לב לדיבור שיוצא ממנו אל האנשים סביבנו. לדיבור שלנו כלפי מי שהאמת שלו שונה משלי. לכוונות מאחורי הדיבור. לפיזור המילים. ליכולת להגיד דברים לא פשוטים באופן מקרב. פה-סח שמח...