לָדוּג אֶת הָאוֹר הַנּוֹפֵל

אִם כָּל יוֹם נוֹפֵל אֶל תּוֹךְ כָּל לַיְלָה, יֶשְׁנָהּ בְּאֵר בָּהּ הַבְּהִירוּת כְּלוּאָה. יֵשׁ לְהִתְיַשֵּׁב עַל שְׂפַת בְּאֵר - הָאֲפֵלָה וְלָדוּג אֶת הָאוֹר הַנּוֹפֵל בְּסַבְלָנוּת. (פבלו נרודה)

בשבילי השבת הזו היא בין הזמנים. בין סיום השנה הרביעית של 'התקרבות' אתמול בערב לבין פתיחת חוות החוסן לחיילים עם פוסט טראומה ביום ראשון בבוקר. הימים מתערבבים זה בזה ונמתחים עד מאוד. הרבה מאוד משימות מוטלות על השולחן. התרגשות באוויר וגם תקווה לימים שפויים יותר מעתה והלאה. וגם היום הארוך בשנה, שהלוואי ויביא איתו ירידה במפלס הלהבות מכאן ואילך.

בתחילת השבוע נשלח אליי השיר הזה של פבלו נרודה, והוא מצא חן בעיני במבט ראשון ולכן הונח במגירות המילים שמתישהו אמצא זמן לצלול לתוכה ולתת למילים לרדת מהעיניים אל הלב ושאר חלקי הגוף. והנה עכשיו, כשאני מהרהר על השבוע האחרון, בזמן שהבית עוד הפוך וכלום לא מוכן לשבת, אני נזכר בו. לפעמים אני פוגש צירוף של כמה מילים, אפילו שתיים או שלוש, שהוא פלאי בעיניי ויוצר משהו חדש בעולם שלא היה שם קודם. וכשאני קורא את השיר אני ממש מתרגש כשאני מגיע למילים "לדוג את האור הנופל". אני יכול ממש לראות את זה בעיניים שלי. אם אכתוב ספר יום אחד הייתי קורא לו ככה, ואולי אפשר גם פשוט מדבקה לאוטו או כוונה להניח על לוח הלב בבוקר.

הרי לא רק היום נופל אל הלילה,

גם תקווה נופלת אל תוך פחד,

גם ילדים אל המלחמה,

גם חלומות אל קרקע המציאות.

בשנה הזו כולנו נופלים שבעים פעם,

וקמים רק עשר.

ויש לדוג בסבלנות את האור הנופל מפנינו החוורות.

וזה מרגש ממש כשאני נזכר בליל אמש, בסדנה אחרונה לעונה עם אנשים חדשים, איך התחלנו עם פנים עייפות וקצת כבויות ואיך סיימנו לאחר ארבע שעות עם עיניים מזוגגות מהתרגשות וקרבת לב. כי דגנו את האור הנופל של אחרים ושלנו, בסבלנות, חלקיק אור ועוד חלקיק אור שהיו מפוזרים קודם על פני המרחב עד שאורם נבלע באפלת הימים האלו. והאמת היא שזו התפילה שלי גם לקראת פתיחת החווה ביום ראשון. שנצליח לפגוש את האנשים האלו הגיבורים שהתגייסו למלחמה והאור שלהם נפל לתוך התהום, ותקוותם כמעט אבדה. שנצליח בסבלנות אין קץ לדוג ביחד איתם את האור הנופל שלהם ולהשיב אותו אל ליבם וחייהם. ואז האור הזה יוכל למלא שוב את העולם שלנו.