לִנְעֹל בְּמַנְעוּל אֶת הָאֵבֶל

אֵבֶל מֵעוֹלָם לֹא הָיָה עִנְיָן פְּרָטִי, הוּא תָּמִיד הָיָה סֻגְיָה קְהִלָּתִית... אֵלּוּ מֵאִתָּנוּ הַחַיִּים בַּמַּעֲרָב, לָמְדוּ לְקַבֵּל אֶת הָרַעְיוֹן שֶׁל כְּאֵב פְּרָטִי. הַהַתְנָיָה הַתַּרְבּוּתִית הַזּוֹ גּוֹרֶמֶת לָנוּ לִנְעֹל בְּמַנְעוּל אֶת הָאֵבֶל שֶׁלָּנוּ, וְלִכְלֹא אוֹתוֹ בִּמְקוֹם קָטָן וְנִסְתָּר בְּנִשְׁמָתֵנוּ. בִּבְדִידוּתֵנוּ אֲנַחְנוּ מוֹנְעִים מֵעַצְמֵנוּ אֶת הַדְּבָרִים שֶׁלָּהֶם אָנוּ זְקוּקִים כְּדֵי לִשְׁמֹר עַל חַיּוּת רִגְשִׁית: קְהִלָּה, טֶקֶס, טֶבַע, חֶמְלָה, הִתְבּוֹנְנוּת, יֹפִי וְאַהֲבָה. (פרנסיס וולר)

כמו בשישי שעבר, גם היום חזרתי מאותה פינה במדבר, הפעם עם בוגרות הקורס השנתי לדורותיו. המדבר היה אחר הפעם: ביום הוא היה מעונן ורחב ידיים, ובלילה ירד הגשם כמעט בלי הפסקה. הקבוצה הזו כבר מיומנת במגע החשוף ונטול החציצות עם הטבע, אך גם בשבילה היה זה לילה מאתגר.. מה שיפה זה ש:

תמיד הבוקר עולה בסוף;

שמה שנרטב מתייבש;

שהרגעים הקשי חולפים;

שבעולם יש גם חסד.

ולא משנה איפה היית בין ערות לשינה, בין רטיבות ליובש, בין סבל להשלמה עם המציאות – אחרי לילה שכזה אתה מרגיש הרבה יותר חי ומחובר. הגשם והרוח מרחיקים אותך מהנמנום המודרני ומלמדים אותך להעריך עד מאוד את החריץ הדק באדמה שבזכותו המים לא זרמו לך מתחת למזרון.

בלילה שלפני הסדנה קיבלתי משלוח של ספר שהזמנתי לפני יותר משנה. אני חושב אפילו שהיה זה מלפני המלחמה. מכיוון שממילא אני לא ממש מתכנן מה הולך להיות בסדנה, חשבתי שעיתוי המשלוח הוא סיבה טובה להביא אותו ולתת לו להוליך אותנו במדבר. הספר נקרא "על סף תהום הצער", והוא נכתב על ידי פרנסיס וולר. פרנסיס מגדיר את עצמו כמי שעוסק בעבודת הנשמה, ומטרתו להחזיר את האבל מהאפיקים הפסיכולוגיסטיים והרפואיים לנתיבותיה של הנשמה. הוא סבור כי האבל צריך לחזור אל הטבע ואל הקהילה ואל הטבע, ולא להיות מודר ומודחק הצידה, כפי שקורה לרוב בחברה המודרנית.

אני מוסיף שהאבל אינו מנוגד לחיים אלא עדות להם ותנאי למלאותם.

אז עבדנו קצת עם חמשת שערי האבל עליהם הוא כותב, ביחד עם מי ומה שאנחנו, וביחד עם כוחות הטבע. הלוואי שמתוך המגע עם האבל והצער תפתח עוד יותר הדרך אל החיים.