לִרְאוֹת בַּנֶּפֶשׁ דְּבָרִים שֶׁעֵינֵינוּ לֹא תְּגַלֶּינָה לְעוֹלָם

וְהַלֹּא אוֹתָהּ פְּגִישָׁה אֵינָהּ מִסְתַּיֶּמֶת בִּגְמַר קִיּוּמוֹ שֶׁל הַגּוּף, כִּי הַדְּבָרִים הַנִּרְאִים לָעַיִן הֵם זְמַנִּיִּים, וְיֵשׁ לִפְנֵי וְיֵשׁ לְפָנַי וְלִפְנִים, וְאֶפְשָׁר לִרְאוֹת בַּנֶּפֶשׁ דְּבָרִים שֶׁעֵינֵינוּ לֹא תְּגַלֶּינָה לְעוֹלָם. (זלדה)

לפני כמה חודשים אמרתי למישהי שאז הייתה אצלי בטיפול, שיש לנו עין אחת שרואה קולטת את מה שקיים, את המציאות שעכשיו, את הקושי והאתגר והכאב והמבוי הסתום. היא הייתה אז בכאב עצום, זה היה עוד לפני המלחמה. מסתבר שגם לפניה אנשים נלחמו כל הזמן בחייהם האישיים. והיא הייתה לא בטוב בכלל והיה נראה שאין מוצא מלבד דיכאון עמוק, והיא הייתה זקוקה למעט תקווה. אז המשכתי ואמרתי לה שמלבד העין בזו שמכוונת אל הכאן והעכשיו, יש לנו עוד עין. אפשר לקרוא לה עין הרוח או עין הנצח. היא יכולה לראות מעבר לעכשיו, מעבר למה שנגלה לעין, מעבר לזמן, מעבר לאירועים הבודדים, מעבר לכאב ולקשיים.

מאז שהתחילה המלחמה אין לי כוח נפשי למחשבות או דיבורים רוחניים יותר מדי. מצד אחד אני פוגש המון התעלות של הנפש בתקופה הזו, בעיקר דרך ההתמסרות למשהו שהוא גדול ממך, מעבר לך, ועד כדי מוכנות לשלם מחיר אישי למענו, לעיתים כבד עד מאוד. ומצד שני, קשה לי עם כל סוג של דיבור רוחני כביכול שמנסה להמעיט או להשכיח או לאלחש את הכאב, את האובדן, את המחיר - אבל גם כאלו שמנסים להעלים את המאבק, את השנאה, את מה שקשור בארציות ובאדמה ממש. בתחילת המלחמה, בעודי לבוש מדי מילואים ונמצא בעוטף עזה לקול הפיצוצים, התחלתי לשמוע איזשהו שיעור של מורה ישראלי מהזרם הבודהיסטי ואחרי כמה דקות לא יכולתי להקשיב. איך אפשר בכלל לדבר על איזון? על חמלה? במעין השתוות נפש. זה הרגיש לי לא מחובר בכלל למציאות ולעולם. כמו הרבה דברים שפעם היו נקודת משען והיום נראים כמעט ציניים למציאות הקשה.

חמקמקה היא הרוח. ואין היא אוחזת בדבר. ותמיד משתנה ואין לה משמעות אחת גורפת, אמת שיש ללכת לאורה. ונדמה לעיתים שהמורים הגדולים אינם יודעים דבר וחצי דבר על מציאות חיינו כאן, בישראל 2024. ואתמול שוב חשבתי על עין הרוח הזו, ואיפה היא בכל זאת נמצאת היום, ונזכרתי במילים היקרות האלו של זלדה מתוך הכתבים שנמצאו לאחר מותה. דווקא אלו, יותר מהשירים שלה, דווקא הקטעים האלו שכתבה ביומנה ולא התכוונה לפרסם, הם מלאי פנינים, וקובצו בשנים האחרונות בסדרה בת שלושה כרכים. והקטע הזה מתוך "אותות רחוקים של אור", מספר בכל זאת על עין הרוח, על מה שמעבר לגוף, ומעבר לזמן, על עין אחרת שאפשר לראות בה דברים שעינינו לא תגלינה לעולם. ושלשום בערב על חוף הים, עם משתתפות הקורס השנתי, עת נפרדנו מאחת החברות שלא תוכל להיות איתנו במפגש הפרידה, פתאום שוב הרגשתי את עין הרוח. ובימים של יותר מדי משפחות שמצטרפות למעגל השכול, אולי זה יכול להיות מעט נחמה, לא כדי לטשטש את הכאב העצום אלא כדי להתקיים לצידו ולתת עוד מבט על העולם.