תַּחְשְׁבִי שֶׁהַחַיִּים קְצָרִים

אַל תַּחְשְׁבִי שֶׁהַחַיִּים קְצָרִים. חִשְׁבִי: אֵיזֶה נִסָּיוֹן מְיֻחָד. שֶׁהֲרֵי הָאֹרֶךְ אֵינוֹ הָעִנְיָן כָּאן כְּלָל וְעִקָּר, אֶלָּא שֶׁהִתְאַפְשֵׁר בִּכְלָל לַחֲווֹת אֶת זֶה. מָה שֶׁהִתְרַחֵשׁ בְּמַהֲלָכָם הוּא בְּעֶצֶם שׁוּלִי. זֶה שֶׁהִתְאַפְשֵׁר בִּכְלָל לַחֲווֹת אֶת הַהַתְחָלָה וְאֶת הַסּוֹף בְּלִי לְהָבִין מָה קוֹרֶה וְזֶה שֶׁהִתְאַפְשֵׁר לְהִתְקַיֵּם בֵּין לְבֵין וְלַעֲשׂוֹת מַשֶּׁהוּ בְּלִי לְהָבִין שׁוּם דָּבָר גַּם בְּיַחַס אֵלָיו. וְזֶה שֶׁחֵלֶק הָאֲרִי הוּא הָאִי קִיּוּם וְשֶׁהַשֶּׁמֶץ הַזֶּה, הַחַיִּים, הֵם רַק מָה שֶׁבְּנִגּוּד אֵלָיו. לִרְגָעִים הָאִי קִיּוּם נַעֲשָׂה רָגִישׁ וּמֵבִין אֶת עַצְמוֹ. אִי אֶפְשָׁר לִדְרֹשׁ הֶמְשֵׁכִיּוּת מֵהַתּוֹפָעָה הַזֹּאת. אֲבָל זֶה שֶׁהִתְאַפְשֵׁר לַחֲווֹת אוֹתָהּ, שֶׁאֶפְשָׁר לִקְרֹא אוֹתָהּ, שֶׁאֶפְשָׁר לָשִׁיר אוֹתָהּ וְלִכְתֹּב, שֶׁהִתְאַפְשֵׁר לְצַיֵּר אוֹתָהּ וּלְנַגֵּן, שֶׁהִתְאַפְשֵׁר לִרְקֹד וּלְצַלֵּם, שֶׁהִתְאַפְשֵׁר לְהַצִּיג אוֹתָהּ, לִבְכּוֹת אוֹתָהּ וְלִצְחֹק, לִלְעֹג לָהּ וְלֶאֱהֹב, וְזֶה שֶׁזֶּה כָּאַב כָּל כָּךְ, וְשֶׁהִיא הָיְתָה מְתֹעֶבֶת וּשְׂנוּאָה, וְזֶה שֶׁהַוִּתּוּר עָלֶיהָ מֵעוֹרֵר חַלְחָלָה כָּזֹאת, מוֹלִיד כָּזֶה אֹשֶׁר, וְזֶה שֶׁהָאֵבֶל (אווה קילפי)

כמעט כל מי ששאל אותי בשבוע האחרון ושמע שאמי נפטרה בגיל 68, אמר בעצב "זה נורא צעיר". זה נכון אבל כשהקשבתי למה שמעבר למילים שמתי לב שלעיתים קרובות מאחורי העצב יש לפעמים גם בהלה. במיוחד כשמי ששאל היה בערך בגיל הזה. אבל לא רק, בשביל כל מי שנמצא כאן מספיק זמן - זה לא מעבר להרי החושך. אנחנו כמובן יודעים שאנחנו לא כאן לנצח אבל גם מדחיקים את עובדת הקיום הפשוטה הזו בכל יום מחדש. ובהתאם לתנאים ולנסיבות חייה, אמי חיה הרבה יותר ממה שחשבה ודמיינה, והיו לה חיים מלאים ועשירים. ייתכן ואריכות החיים חשובה פחות מאיכותם.

ואולי, כמו שכותבת אווה קילפי בשיר הזה, אפשר לא רק לחשוב מה הספקתי ומה החמצתי ומה עוד חשוב לי להספיק להיות ולעשות בתחנת המעבר הזו בין שתי רכבות אינסופיות, אלא בעיקר להיות עם הפלא הזה של להיות בחיים האלו ולחוות את כל עושרם, על הכאב והיופי, הייאוש והגעגוע, החירות והסבל. ושאפשר לשיר ולנגן ולרקוד ולצחוק ולחבק ולבכות מרוב חיים. וזה מה שניתן לנו...

וכמו במקרה של אמי, במילותיו של ניסרגדטה מהאראג': "במקרים מסוימים המוות הוא המרפא הטוב ביותר. החיים עלולים להיות גרועים מן המוות, שרק לעיתים רחוקות הוא חוויה בלתי נעימה, ואין זה משנה כיצד הוא נראה לעיני המתבונן מהצד. לכן רחם על החיים, לא על המתים". יש בי עצב רב על מות אמי ואין יום שאיני בוכה על היעלמותה מהעולם, לרוב בהפתעה גמורה, ונדמה לי שאני בוכה בעיקר עליי ועל משפחתי, שנותרנו בלעדיה. אבל באשר אליה, במצב שבו היא הייתה, החיים אכן היו גרועים ממותה. על כן נותר לנו קודם להתאבל ולהתגעגע לדמותה, ואז לרחם על החיים שלנו במקומות שהם שאינם נחיים במלואם, שאין בהם פליאה מתמדת על עצם האפשרות לחיות אותם על שלל צורותיהם.