אָבְדָנָהּ שֶׁל הַתְּשׁוּקָה

הָאֲבֵדָה הָאֲמִתִּית שֶׁאֵין לָהּ תַּקָּנָה הִיא אָבְדָנָהּ שֶׁל הַתְּשׁוּקָה (אטיין דה סנאנקור)

"זה גורם גם לי לרצות לחיות".

כך אמר אחד המשתתפים בשיחת הסיכום אתמול. בחור אחר סיפר שהוא היה בסופר וראה זרעים של גמבות והחליט לקנות ולשתול באדנית של בבית, שזה ממש לא משהו שהוא חשב לעשות אי פעם. עם הזמן אנחנו מבינים ומדייקים יותר ויותר מה אנחנו עושים כאן בחוות יעלים עם החברה.

השבוע הבנתי שאנחנו עוזרים להם להתחבר מחדש לאנרגיית החיים, לתשוקה שאבדה או שנותרה מדולדלת. אנחנו עוזרים להם להתחבר מחדש לאנרגיית החיים שלהם דרך אנרגיית החיים שלנו ושל העולם.

העבודה החקלאית והמגע עם האדמה הרטובה, השהות במרחבי טבע ויער, התקשורת הבלתי אמצעית עם הסוסים, ובעיקר - כל מי שבא איתם במגע זה אנשים שעושים את מה שהם הכי אוהבים בעולם, שזה מביא לעצמם אנרגיית חיים. גיל הוא מאסטר בנגרות מסורתית ומבחינתו הוא יכול לשבת ולגלף בעץ כל היום, עקיבא הוא מוסיקאי מחונן שעוד יגיע רחוק ולא מישהו שבא להעביר סדנת מוסיקה לחבר. ואיילת היא צלמת עוד לפני שהיא מטפלת ובאה ללמד אותם את אמנות הצילום ולא להעביר סדנת פוטותרפיה. ושיה היא חקלאית ויוגיסטית בנשמה. ומה עם הצוות "הטיפולי"? (כאילו שכל השאר לא...) כל אחד מאיתנו מביא את הלב שלו ונמצא שם כי זה מה שמחייה אותו – להיות עם אנשים הכי קרוב שאפשר, וכל אחד בא גם עם מה שמחייה אותו בחיים: הריצה, הנוכחות, הטבע, המוסיקה, הצחוק...

וכשפתאום "עלינו" על זה ביחד בשיחת סיכום, שכל אחד שבא לכאן עושה את מה שהוא הכי אוהב לעשות בעולם, פשוט ביחד איתם, שהוא מחובר לאנרגיית החיים שלו - אז אותו בחור אמר בהתרגשות שזה גורם גם לו לרצות לחיות. אז עלו גם דמעות של התרגשות בעיניי. ומה יכול להיות יותר יקר מזה כדי להפוך את השבר והטראומה לגשר לחיים מלאים ומשמעותיים, גם אם שבורים יותר. למצוא את התשוקה לחיות למרות הכאב.