אֵינֶנִּי רוֹצֶה שֶׁלַּנּוֹף הַזֶּה הַהוֹפֵךְ מִלִּים, יִהְיֶה סוֹף

אֵינֶנִּי רוֹצֶה שֶׁלַּנּוֹף הַזֶּה הַהוֹפֵךְ מִלִּים, יִהְיֶה סוֹף אֲנִי רוֹשֵׁם: אֶמְצַע נוֹבֶמְבֶּר מַטָּע שֶׁל שֶׁקֶט שְׁלִיחִים רָצִים בּוֹ וְאִם יֵשׁ רַע הוּא לֹא הָיָה כָּאן הַיּוֹם (ישראל אלירז)

כמעט סוף דצמבר.

עכשיו בעמק החולה יש שקט במטעים.

העצים השרופים מבצבצים בצבע חום על במדרונות של הרי נפתלי, מזכירים לנו שהרע אמנם לא היה כאן היום אבל לפני חודש הוא היה ודאי.

עם הגשם מתחילה ההתאוששות של הטבע. אבל מה על האדם?

חודשים ארוכים וקשים עברו על הצפון האהוב, שעד לפני חודש פחדנו לבקר בו עם הילדים. חשבנו לנסוע לנשום קצת לדרום לחנוכה אבל בי יש כמיהה לירוק האינסופי של הצפון. כאילו נולדתי כאן לפני שנולדתי בירושלים. ועוד יותר התגעגעתי מאז המלחמה. אז למרות שקר וגשום באנו לכאן, אל המרחבים הירוקים, אל הכנרת היפה, אל הנוף הזה שאין לו סוף ואי אפשר לכתוב במילים.

בדרך כלל אנחנו מטיילים בתקציב נמוך אבל הפעם אנחנו מתפנקים כי הכל הולך לשיקום האזור. הלוואי והכל ישתקם באמת. הלוואי וכולנו נשתקם. הלוואי החטופים יחזרו והפצועים יתגברו על פצעיהם, הגלויים והשקופים. הלוואי ובעוד עשור נסתכל על הימים האלו בכאב אך ממרחק. הלוואי והאור ישוב להאיר בארץ הקטנה והמדממת הזו. שלנוף הזה לא יהיה סוף, כפי שכותב ישראל אלירז. למלחמה כאן, מוסיף אנוכי.