אֶת גַּרְגֵּר הָאֲנִי עָטְפָה צִדְפַּת הָרֶגֶשׁ

אֶת גַּרְגֵּר הָאֲנִי עָטְפָה צִדְפַּת הָרֶגֶשׁ בִּצְפוּי פְּנִינָה וְלֹא הִרְגִּישָׁה עוֹד וְלִבָּהּ אָטוּם חָתוּם וְאֵין בָּאַנִי שֶׁלָּהּ לִנְגֹּעַ כָּכָה הִיא זֹאת אֲנִי יוֹדַעַת בָּאַנִי הַחַי שֶׁבְּקִרְבִּי אָבוֹא אֵלֶיהָ וְאֵלֵךְ (יונה וולך)

שש פעמים לפחות קראתי את השיר הזה של יונה וולך לפני שהתחלתי לכתוב. ועוד ארבע עשרה פעמים תוך כדי הכתיבה. ככה הוא, נהיר לי וחומק, נוגע ומתרחק, מתגלה ונעלם. השבוע המעברים היו לי מהירים וחותכים מדי. בין סדנה מרוכזת בלימודי האקומי שבה נוגעים במקומות הכי רכים פגיעים עם המון עדינות, לבין המציאות האחרת של המלחמה והחיים הצעירים שנגדעים, והכאב האינסופי של מתמודדים עם חוויות הקרב, והשריון שאני נושא לפעמים כדי לעמוד בכל אלו.

ולגלות שהיכולת לעבור בין העולמות האלו אינה בלתי מוגבלת.

ששכבה של ציפוי וקהות מכסה על על הלב. שיש דברים שלא מצליחים לגעת, גם אם הכי תרצה בעולם. שלא תמיד אפשר ממש לשלוט בזה ולכוון את זה. ואני מכיר את זה ואני שומע את זה כל הזמן מהחברה בחווה - על ההתרגשות שאינה מצליחה להגיע אפילו בלידה של בן וכמה זה מכאיב שהיא נאלמת, על המסך הזה שחוצץ ביני לבין העולם, על הרגשות שמתקהים והדברים היקרים ביותר כפנינים המתכסים בחול ואין מוצא.

את כולנו מכסה איזו שכבה דקה או עבה של עצב, של פחד, של משהו ששומר עליי מהעולם. יש כאלו ששומרים על עצמם מהמלחמה ויש כאלו ששומרים על עצמם מהחיים.

ואז בקריאה חמישית או שישית אני מבין שהשיר הזה הוא בכלל על משהו אחר - על הנשמה שנמצאת מתחת לשכבות הרגש, על משהו עמוק יותר מהכאב והפחד והעצב. אבל כבר לא אכפת לי. כי זה מה שהוא מספר לי עכשיו. כי עכשיו אין לי סבלנות לנשמה ולעומק ולחיפוש אחר הנשגב. מחר אולי כן.

ובתור התחלה מספיק רק להכיר בשכבה הזו, בכיסוי הדק, מה שמונע מאיתנו להיות לגמרי בתוך הדברים, לטוב ולמוטב.

ולהסכים לזה שככה זה עכשיו. זה נחוץ מאי פעם, זה בשביל לשרוד, זה כדי שיהיה אפשר להמשיך להתנהל בעולם מבלי לקרוס או להתפוצץ. וזה לא לעולם. ולפעמים זה מתרדד והעולם נוגע יותר, חי בתוכנו, עם הכאב ועם היופי.