אוּלַי הִיא בְּרֵרָה שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא נֻסְּתָה

מַמָּשׁ כְּאִלּוּ חַיֶּבֶת לִהְיוֹת בִּי כַּמּוּת כָּזֹאת שֶׁל כְּאֵב, אִם לֹא בַּנֶּפֶשׁ הֲרֵי בַּגּוּף, אִם לֹא בָּרֶגֶל הֲרֵי בְּצֶלַע, אִם לֹא מִתַּחַת לַלֵּב הֲרֵי בַּבִּרְכַּיִם. הַחֻלְשָׁה חַיָּה בִּי בִּגְבוּרָה וְנֶאֱבֶקֶת עַל קִיּוּמָהּ. אוּלַי הִיא בְּרֵרָה שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא נֻסְּתָה, אֹפֶן אַחֵר שֶׁל חַיִּים, שֶׁבְּרֹב יְעִילוּתֵנוּ הִשְׁחַתְנוּ וְהִשְׁלַכְנוּ הַצִּדָּה, אֹרַח קִיּוּם עָדִין, רָגִישׁ, אֲשֶׁר בּוֹכֶה בְּתוֹכֵנוּ. (אווה קילפי)

החלטתי שהשבוע לא אכתוב על המלחמה. היא כאן כל הזמן. אבל לצידה יש עוד חיים. עוד דברים שמתרחשים ורוטטים ונעים והיו כאן מאז ומעולם עד שאור המלחמה גנז הכל. יש את החיים הפרטיים, הפסיכולוגיים, המסע שאנו עוברים בעולם. שהוא מרתק וקשה וכואב גם בלי מלחמות. ובסופי שבוע, בימי חמישי או שישי, אני זונח את עיסוקיי הרבים הנוגעים המלחמה ונוסע אל היער ופוגש אנשים יקרים ללבי שאני מלווה אותם ושהם מלווים אותי במסע הזה על פני האדמה.

בשבוע האחרון נגענו ביחסים בין הפנים ובחוץ והקליפה או העור שביניהם. מה שעובר, מה שחודר, מה ששומר. נענו בין החלקים הרכים והפגיעים לבין החלקים היותר מחוספסים שבאים במגע תכוף עם העולם. קליפת העץ. קליפת הנפש. קליפת האדם.

האדם הוא כחתיכת עץ שפוסלה וגולפה על ידי אינספור התנסויות מרגע לידתנו. כאן קימור, שם חלק רך, פה קצת עבה יותר כי כואב עוד מאז. וכמה אופנים אחרים של חיים הושלכו הצידה אך נותרו בזיקה, ואנחנו מנסים להקשיב גם להם, רגישים ובוכים. וכמה עדינות צריך במסע הזה של לנסות לרפא ולאחות.

וגם לצד המלחמה המסע ממשיך כמובן. לגדול למרות הכל.