אֵין זְמַן לְשִׁירִים; עַכְשָׁו חַיִּים

אֵיךְ אֶפְשָׁר לִכְתֹּב שִׁירָה לְאַחַר שִׁבְעָה בְּאוֹקְטוֹבֶּר אַלְפַּיִם עֶשְׂרִים וְשָׁלוֹשׁ? אֲנִי עוֹצֵר עֲרִיכָתוֹ שֶׁל סֵפֶר שֶׁנִּכְתַּב לִפְנֵי כְּדֵי לְנַסּוֹת לְהַסְפִּיק אֶת הָאַחֲרֵי וְכוֹתֵב: רָאִיתִי צִפּוֹר רַבַּת יֹפִי. הִיא לֹא רָאֲתָה אוֹתִי. אֵין זְמַן לְשִׁירִים; עַכְשָׁו חַיִּים, עַכְשָׁו עוֹזְרִים לַנּוֹתָרִים. וּלְרִגְשׁוֹת אָשָׁם אֵין קֶצֶב; שׁוּם דִּיּוּן אֵינֶנּוּ דָּחוּף מוּטָב כְּבָר שֶׁנֵּלֵךְ בִּקְטַנּוֹת. גַּם יָד פְּתוּחָה וְאֶצְבְּעוֹת צְרִיכָה לִהְיוֹת פַּעַם אֶגְרוֹף. (אודי שרבני)

ארבעה שבועות לתוך המלחמה, חוזר הבייתה לשבת לנשום קצת את המשפחה, את הילדים, את הסתיו והעולם שבחוץ. בשבוע האחרון מפגשים ראשונים של הפלוגה עם פצועים ולצערנו גם חללים. אני מנסה לעזור להם לשאת את המראות, את ההלם שבמפגש עם השבריריות של החיים והמוות, וגם את העצב, ולשמור אותם ממוקדים במשימת הצלת חיי החיילים שלנו השבים מהקרבות. ובמהלך השבוע יש לי קצת זמן פה ושם אבל כולי במלחמה, מתקשה לעסוק בכל נושא אחר שאינו במלחמה. מתחיל לשמוע שיעור שבשגרה אמור לרתק אותי ומפסיק, מתחיל ישיבת מדיטציה ופוקח עיניים. כל מה שהעסיק אותי לפני המלחמה הפך זניח. כל מה שאני כותב מייד מאבד קצת מטעמו. גם אני, כמו אודי שרבני, מרגיש שעכשיו במילואים אין זמן לשירים, אולי קצת לציפורים, עכשיו היד הפתוחה היא אגרוף. ואיך יפה הוא הכניס לתוך השיר את שימבורסקה וזלדה ועמיחי, ובקריאתו נתן לי בכל זאת קצת זמן לשירים.. עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד, עוד נלך בשדה כהלך התם. ברכת הצלחה לכל חיילנו בדרום ובצפון, אנא שמרו על עצמכם וחזרו אלינו בשלום.