בְּרִיָּה הָיְתָה בָּעוֹלָם וְאֵינֶנָּה

אוֹחֶזֶת יָד קָרוֹב לֶחָזֶה מָקוֹם סוֹד וְרֵאשִׁית בְּרִיָּה הָיְתָה בָּעוֹלָם וְאֵינֶנָּה בָּרָה וְתַמָּה וְרוּחַ אֱלֹהִים מַבְעִירָה אֵשׁ זְעָקָה וּדְמָמָה אוֹחֶזֶת יָד קָרוֹב לָחוּשׁ אֶת הֶחָסֵר בִּכְתַב סְתָרִים נִרְשַׁם בַּגּוּף כָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ כָּאן עִמָּנוּ מֵאָז לְעוֹלָם (ציפי חורי-ויס)

אתמול היינו בערב השקה לספרה של שכנתו ציפי חורי-ויס "אפשר לעוף עכשו", מילים שהיא מלקטת ומחברת ומניחה על הדף זה זמן מה, עוד בטרם נפל אחיה אילון לפני יותר מחצי שנה ברצועת עזה. גם השירים שנכתבו בטרם נופלו מקבלים משמעות אחרת. ובתום שבוע קשה מאוד בו נפלו חיילים ואזרחים, ודבר מותם לא מילאו את מהדורות החדשות, וכאילו נדמה שהתרגלנו והתאבנו, כי טבעו של האדם להתרגל לכל, מרגיש אני צורך להזכיר לעצמי את הכאב וההלם, החלל שנותר פעור, העצב והכבדות שילוו מעכשיו כמעט על רגע וכל פעולה. וכמובן הזיכרונות והגעגועים העזים וחוסר הישע שבמוחלטות של המוות.

שלא לדבר על החטופים, שגורלם הפך הפקר, ומי יודע אם יש מי ששומר עליהם מלמעלה. והחוויה הקשה שאין בידנו להושיעם.

אז אני רוצה לזכור ולהזכיר שבריה הייתה בעולם ואיננה. רוח אלוהים שהתגלמה בגוף, אהובה על ידי קרוביה, שליבם קשור בליבה ועכשיו ניתזו אל הקרקע כשהחוט נקרע. זעקה. ודממה. והמון בתים כאלו ברחבי העיר והכפר. המון קהילות שבורות ודואבות.

וכל זה נרשם בגוף, בפנים, בצורת העמידה, בפעולה יומיומית של להכין כוס תה. שום דבר לא יהיה אותו דבר.

לפחות אפשר מעט להתנחם במילים שמעניקות שייכות ופשר. באנשים שמקרינים מאורם ועוזרים לשכך את הכאב. בידיעה שכל מה שישנו כאן עמנו מאז לעולם.