לֹא יְשַׁקֵּר הַנֶּצַח שֶׁלׇּאוֹר

הַחֲכָמִים יָעִידוּ, כִּי הַשֶּׁמֶשׁ עוֹד מְאִירָה אֵי-שָׁם בִּמְרוֹם שָׁמַיִם, כִּי שָׁם מֵאֲחוֹרֵי עָבֵי-הַשְּׁחוֹר לֹא יְשַׁקֵּר הַנֶּצַח שֶׁלׇּאוֹר. הַחֲכָמִים תָּמִיד יוֹדְעִים אֶת זֹאת. אַךְ בְּעֵינֵי הַיְּלָדִים הַיּוֹם – רַק בָּבוּאַת בְּרָקִים וְהֵד הָרַעַם. (לאה גולדברג)

המלחמה הזו מביאה אותנו אל קצה שאין ממנו הלאה. מי חשב שאדם יכול לעבור את כל זה. שלב יכול לשאת, שגוף. ולפעמים גם לא יכולים מחמת הצער והיאוש. שדאגה כל כך שאי אפשר לנשום. שפחד משתק את השרירים. שהקרקע נבלעה תחתינו חמישים אמה. שאפשר ממש לחוש את חוסר האונים של חיה שניצודה.

בתחילת השבוע (כשעסקת החטופים הייתה עוד משהו שלא כדאי לצפות לו יותר מדי כי חיינו למודי ציפיות אכזבות), ציטט אחד המשתתפים בחווה את השיר המדויק הזה של לאה גולדברג (שיום פטירתה ה-55 היה לפני יומיים). החכמים יודעים כי השמש מאירה במרום גם כאשר מעונן וסגרירי, אבל מאז שחזרנו משם אנחנו ילדים. בקושי מצליחים לישון ולדאוג לעצמנו כמו שצריך. משתדלים לא לצפות כדי לא לאכזב. מלאי חרדה וסיבוכי לב. חסרים באמונה. מתקשים להרחיק ראות מעבר למחר. מבחינתנו רק ברקים ורעם.

תצטרכו להזכיר לנו שוב ושוב שהשמש עוד מאירה במרום. וגם אז לא בטוח שנצליח להאמין למילים שמיועדות ל"חכמים".

ולקראת שבת, עם כל היאוש המצטבר, קצת חדשות טובות, קצת אור של שמש בשמיים. קצת תקווה לשובם של יקירנו והלוואי עד האחרון שבהם. ולצד זה עדיין גם פחד מהעתיד לבוא ולב קרוע. ועדיין, קצת בשורות טובות, קצת שמש חמימה בשמי החורף, ירככו את הלבבות הדואבים.