בֵּינִי לְבֵין הַפֶּסַע הָאֵין-סוֹף

בֵּינִי לְבֵין עַצְמִי רַק פֶּסַע בֵּינִי לְבֵין הַפֶּסַע הָאֵין-סוֹף אַךְ כֵּיצַד אֶגְבַּר עַל הַמֶּרְחָק וְהוּא מִתְגַּדֵּשׁ וְהוֹלֵךְ וְהָעֶרֶב נֶעֱרַם מִסְּבִיבִי וְהוּא מְכַסֵּנִי כָּחֹל אֶת הַיַּבֶּשֶׁת (ישראל מנור)

מסיים עוד שבוע עמוס לעייפה.

במשך רוב הימים הייתי בסדנה מרוכזת בלימודי ההאקומי, שכל הווייתם היא צלילה עמוקה פנימה למרחבים שאינם מוגדרים וידועים, ואין המילים מגיעות אליהם. רוב הזמן זה פלא עבורי ומרחב לריפוי ונוכחות. אבל הפעם היה קצת אחרת. ואולי בשנה וחצי האלו הכל אחרת.

במשך חלק מהזמן הרגשתי שאני לא ממש שם. שאין לי כוחות להיכנס לעומק ולגעת בפנוכו. שיש הרבה יותר מדי דברים לעסוק בהם, אנשים לדאוג להם.

חייהם של רבים תלויים על בלימה.

העם כולו כציפור על תיל.

ואילו עיסוק מעין זה הוא מותרות, שייך לזמן אחר שמי יודע אם ישוב.

בכל זאת היו כמה רגעים יקרים ומיוחדים של להרגיש קרוב קרוב.

אבל גם הייתה איזו הרגשה שיש מין תווך סמיך שמקיף אותי, שאי אפשר לחצות אותו בקלות.

שמשהו פשוט יותר מדי וחזק מדי, וכמו אולחשה היכולת לגעת בדברים עד הלשד.

שיש מין צמר כזה שעוטף וממסך.

ביני לבין עצמי רק פסע ואינסוף.

לפעמים פסע. לפעמים אינסוף.

והערב נערם מסביב. וגם העצב, הדכדוך, עייפות הלב.

והעניין הוא למצוא את הדרך לגבור בכל פעם מחדש על המרחק המתגדש.

כמו אדם בארץ קרה ומושלגת שבכל יום מפנה את ערמות השלג הלבן על מנת שיוכל לצאת מביתו אל העולם.

לפעמים העבודה הזו היא מבפנים החוצה, ולפעמים היא מבחוץ פנימה.

לפעמים זה במקום שבין אדם לבין עצמו, ולפעמים האדם נגאל על ידי הזולת.

ואז מגיעות המילים היפות האלו של ישראל מנור,

עם שתי השורות האלו שהן הכי יפות שפגשתי בזמן האחרון,

ובעזרתן אני מרגיש שהתווך הזה קצת פחות סמיך,

ואפשר יותר לראות ולגעת דרך.