מִלִּים הֵן כִּסְאוֹת־נוֹחַ בָּרוּחַ

מִלִּים הֵן כִּסְאוֹת־נוֹחַ בָּרוּחַ מֵעַל לַחוֹל הָרַב כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם יֵשׁ בָּהֶן מַשֶּׁהוּ נוֹחַ אֲבָל דָּלוּחַ כָּלְשֶׁהוּ. תָּאֵר לְךָ אִישׁ נִשָּׂא בָּרוּחַ אֶל כָּל רוּחַ חוֹלֵם שֶׁהוּא יוֹשֵׁב אֵיתָן, וְעוֹד בְּנוֹחַ מִלִּים אֵין לָהֶן רֵיחַ דּוֹמֶה לָרֵיחוֹת הַמְּצִיפִים אֶת הַמֹּחַ שָׁעָה שֶׁהוּא נֶאֱחָז בָּהֶן טוֹבֵעַ מִלִּים הֵן קוֹל הָאֹחַ הַקּוֹרֵא בַּלַּיְלָה וְהַלַּיְלָה שָׁחֹר וְאֵינוֹ נִרְאֶה רַק קוֹל הָאֹחַ אוֹמֵר לַיְלָה (רחל חלפי)

מילים הן כסאות-נוח ברוח.

ככה אני מרגיש עכשיו.

יש לי צורך לכתוב ויש על מה אבל המילים...

וזה מלווה אותי כל השבוע:

המפגש המיוחד אתמול בקורס שבו אנו מעמיקים עם הזמן אל מה שמעבר למה שאנו יכולים להעלות על שפתינו;

האנשים בחווה שהשבוע כמו איבדו את היכולת להפוך את החוויה למילים כלשהן;

שיחה שאני עומד להעביר הערב ביישוב ואפילו כמה מילים לכותרת לא מצאתי. לא כל שכן על מה לדבר. ולמה.

וגם הכתיבה הזו, עכשיו.

כשפגשתי את השיר היפה הזה של רחל חלפי לראשונה, קראתי רק את השורה הראשונה. לא הייתי צריך מעבר לה דבר. היא שבתה את לבי. אני רואה את התמונה הזו גם עכשיו לנגד עיניי: חוף הים, חורף, כסאות נוח עפים ברוח, מה שאי אפשר לאוחזו, האוח הקורא בלילה.

וללא המילים נותרת החוויה. תחושות גולמיות, גוף, אנרגיה.

יקרה וייחודית ומדויקת.

אוויר ללא גוף.

מצוקה לא נגישה.

מרחק בינינו.

התרגשות אינסוף.

לפעמים כך ולפעמים כך.

אך זה מה שפועם עכשיו.

בתפילה לשבים הבייתה.

בכמיהה למילים מגשימות. במסתורין עם מה שלא ניתן בו לגעת.