שֶׁצָּרִיךְ לְהִכָּנַע לַחֹשֶׁךְ

מַעֲשֶׂה בַּחֹשֶׁךְ שֶׁהָיָה בּוֹר עָמֹק חֲמִשִּׁים אַמָּה, וְנָפַל מַפְתֵּחַ שֶׁל הַיְּשׁוּעוֹת לְתוֹךְ הַבּוֹר. וְאָמְרוּ מִי יֵרֵד לְתוֹךְ הַבּוֹר וְיַעֲלֶה לָנוּ אֶת הַמַּפְתֵּחַ שֶׁל הַיְּשׁוּעוֹת. וְהַבּוּר מָלֵא חֹשֶׁךְ וּכְכָל שֶׁיּוֹרְדִים בְּבוֹר הַחֹשֶׁךְ גָּדוֹל יוֹתֵר. וּכְדֶרֶךְ הָעוֹלָם שֶׁהַבְּרִיּוֹת מְפַחֲדִים מֵהַחֹשֶׁךְ, וּבִפְרָט מֵחֹשֶׁךְ כָּזֶה שֶׁהָיָה הַגָּדוֹל בָּעוֹלָם. וְהָלְכוּ לֶחָכָם וְשָׁאֲלוּ אֵיךְ לָרֶדֶת. אָמַר שֶׁצָּרִיךְ הַכְנָעָה. וְשָׁאֲלוּ לְמִי צָרִיךְ לְהִכָּנַע. וְאָמַר שֶׁצָּרִיךְ לְהִכָּנַע לַחֹשֶׁךְ. (רבי אשר פריינד)

יש תקופה בשנה שבה אנו נכנעים לחושך.

אין לנו ברירה אחרת.

כלומר יש, והיא מאבק חסר תוחלת באור המתמעט, בימים המתקצרים, בקור ובמטר.

בתוך החושך נמצא מפתח ישועות מאיר אך עלינו להיכנע לחושך כדי לרדת ולדלות אותו משם.

יש לעבור דרך החשיכה על מנת להגיע אל האור. יש טוב אחד שמחכה בעמק הכזב.

יש תקופות בחיים בהן אנו נכנעים לעצב ולכאב ולפחד.

אין לנו ברירה אחרת.

כלומר יש, והיא מאבק חסר תוחלת באור הפנימי המתמעט, בכאב המתפשט, במה שמתרחש.

אם נצליח לעבור את הים הזה, ייתכן ונגיע אל האופק שבו משהו גם נפתח, לא רק נסגר.

אבל קשה מאוד לעבור את הים. קשה מאוד לבד. קשה מאוד כשסוער.

קשה להאמין שאפשר בכלל.

להיכנע לים הכאב והעצב והפחד, זה מסוכן.

כמו בים, גם כשלא מצליחים לנווט בדרך, תמיד משאירים את הזרקור דולק.

סורק אחר סימנים לתקווה, לגדילה מתוך הכאב.

כמו בספינה, אל לנו לנהוג בה לבד. דרוש צוות, כפר, שבט.

מחר היום בקצר בשנה. אז הכל יתהפך.

החושך יתחיל לסגת והאור לגבור.

מתישהו תמיד הגלגל מתחיל לנוע לכיוון השני.

הלוואי והוא כבר כאן קרוב.

לשובם של החטופים. להחלמת הפצועים. לשיקום העם.