אִם דַּעְתְּכֶם אֵינָהּ מְעֻרְפֶּלֶת

אִם דַּעְתְּכֶם אֵינָהּ מְעֻרְפֶּלֶת עַל יְדֵי דְּבָרִים מְיֻתָּרִים, רְאוּ זֹאת כַּתְּקוּפָה הַיָּפָה בְּיוֹתֵר שֶׁל חַיֵּיכֶם. (וו-מן)

הדרך לבירת מחוז סבנטי נמשכת כל היום ונגיע ליעדנו רק לעת ערב.

ובדרך, יערות ירוקי עד בלתי נגמרים, כל פיסת אחו עם עץ רחב ידיים שובה את לבי, ומכבידה עליו כשאני נזכר ביער השרוף בדרך משער הגיא לשדה התעופה. מיליארד עצים חסרי שם מייצרים פסיפס שהעין מתקשה להכיל ולהתרגל אליו. ואני חושב על המקומיים שודאי כל זה אינו מרגש אותם באותה עוצמה כי זה מה שקורה כאשר הזר הופך מוכר, הפלא הופך ליומיומי.

הייתי יכול להישאר כאן לנצח, לחיות כאן עם משפחתי. אך הלב לא היה מאפשר זאת. הוא קשור מדי לבית, לישראל, לארץ הטבולה בכאב גם השבוע.

הנסיעה הארוכה עם המבט מחוץ לחלון מזמנת המון מחשבות ותובנות והחלטות. כעת אין זה חשוב, רק הפנאי לעצור, להניח את העבודה הקשה של השנה האחרונה בצד, ולצאת למסע של שבוע.

אבא ובן

אל ההרים

אל השקט

לקשור את הפלאי לרגיל

לעבור הרפתקאות

להעמיק את הביחד

ולנשום כמו שלא נשמנו כבר הרבה זמן.