לִהְיוֹת הַנַּשָּׂאִית הֲכִי מְאֻשֶּׁרֶת

אֲנִי רוֹצָה לָדַעַת אַחַת וּלְתָמִיד בְּוַדָּאוּת שֶׁל שָׁעוֹן מְעוֹרֵר שֶׁאֵין לָזֶה תְּרוּפָה. לֹא בָּעִיר הַזּוֹ לֹא בָּאָרֶץ לֹא בָּעוֹלָם, אֲנִי רוֹצָה הַבְטָחָה אִשּׁוּר בִּכְתָב, קְלָף בַּמְּזוּזָה, אֵין לָזֶה תְּרוּפָה. אֲנִי רוֹצָה לָדַעַת שֶׁלֹּא מֵתִים מִזֶּה, אֲנִי אַפְסִיק לְחַפֵּשׂ אֲנִי מַבְטִיחָה לִהְיוֹת הַנַּשָּׂאִית הֲכִי מְאֻשֶּׁרֶת הֲכִי שְׁקֵטָה אֲנִי רוֹצָה פַּעַם אַחַת לָלֶכֶת זֶה כָּל מָה שֶׁאֲנִי רוֹצָה לִפְתֹּחַ דֶּלֶת לָרֶדֶת בַּמַּדְרֵגוֹת לָלֶכֶת בְּוַדָּאוּת שֶׁל הֲלִיכָה לַעֲבֹד לַצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל עַצְמִי לְהַנִּיחַ רֶגֶל עַל קַרְקַע בְּטוּחָה שׁוּב תְּהוֹם (ילי שנר)

יש בחיים שאנחנו נאבקים בתעתוע שבתוכנו

נופלים מותשים

מקבלים דבר מה כחלק מאיתנו,

ואז שוב דוחים ולא מוותרים כי אולי לא שלנו הוא.

עולמנו הפנימי הוא רצף תנועות מיקרוסקופיות של קבלה והתנגדות

מעטים הדברים שלהם ודאות של שעון מעורר

שאומר – כך הוא.

ודאות שיש כמו במוות של אדם

שכמה שאתה ממאן להאמין – אינו עוד

מעטים הדברים שתנועתם החלטית וברורה כל כך.

אך בנפש אין מוחלט

יש ערפל

לפעמים רואים דרכו ולפעמים רק נדמה ש

לפעמים מרגישים שאנחנו בכיוון ההפוך

לתקווה

ואז מסתובבים.

אצל אנשים שמתמודדים עם פוסט טראומה

התעתוע גובר עד מאוד

מתערבבים מי שהיית ומי שהינך

וקשה לדעת מי תהיה מכאן

הלוואי והיית יכול לדעת שאין לזה תרופה.

לאמץ זה אל ליבך

לכאוב

להתאבל

להיות הנשא הכי מאושר.

אבל לא נדע

נצטרך להמשיך להתקדם בערפל

אל מול חזיונות השווא

במאמץ לעשות צעד גדול שייקח אותנו רק סנטימטרים ספורים קדימה

סנטימטרים מתוקים ומרים.

רגל על קרקע בטוחה

ושוב תהום

רגל

על

קרקע.

שנדע להיות נשאים מאושרים

אם נדע מה עלינו לשאת

נהיה מאושרים.