לֹא לְהִטָּרֵד בִּקְרִיסַת הַדְּבָרִים

לֹא לְהִטָּרֵד בְּסֵדֶר הַדְּבָרִים אוֹ בִּקְרִיסַת הַדְּבָרִים לֹא לְהִתְיַהֵר בַּהֲבָנַת הָאֵשׁ וְהָאַהֲבָה שֶׁהֵם תְּנָאִים לְמָאגִי. כְּדֶרֶךְ הַמּוֹרִים הָעַתִּיקִים אֶלְמַד לְהַקְדִּים לִרְאוֹת אֶת הָעוֹמֵד לְהֵרָאוֹת "שֶׁחֶצְיוֹ עָפָר חֶצְיוֹ שָׁמַיִם". בְּשָׁעָה זוֹ אַתְּ וַאֲנִי כְּבָר מְצֹעָפִים (ישראל אלירז)

אחרי ארבעים יום של מלחמה

של פחד מתמיד

של סדר שהופר

של בתים שהיו חיים שלמים ואבדו כליל

של קריסת הדברים.

חזרנו אל היער

אל אביב שנמתח

ושדה פורח בשלל צבעים.

חזרנו קצת לנשום

אולי עכשיו יש דבר מה אחד פחות לדאוג אליו

משהו אחד פחות להציל

ואפשר לכמה רגעים לא להיטרד בסדר הדברים או קריסתם,

כפי שכתב ישראל אלירז.

בכל זאת רק כמה רגעים

כי בין מלחמות אנחנו כבר שנתיים וחצי

וסדר הדברים קורס כל הזמן

בונים שוב ושוב ארמונות בחול.

ואולי נצליח גם להבחין ממרחק על ימי המלחמה

במה שהתברר כיקר מכל

ובלבנו כבר נבטה ההחלטה:

סדר הדברים צריך להשתנות

שלא נקרוס.

חצי שנה לא כתבתי כאן.

בשמחת תורה כתבתי בהתרגשות על שובם של אחרוני החטופים.

ומאז ימים גדושי עשייה ועיסוקים עברו עליי,

וכבר לא ידעתי איך אפשר לחזור.

אז הנה שאפשר.

להחליט שזה יקר.

שחסר.

שדבר מה אבד אך יכול להימצא שוב.

החלטתי לנסות לחזור לכתוב כאן פעם בשבועיים,

איזון עדין בין כמיהות ועומסים.