שֶׁהִפְלִיגָה מִמֶּנִּי סְפִינָה הַנּוֹשֵׂאת אוֹתִי

לְהַסְבִּיר בְּמִלִּים מִן הָעוֹלָם הַזֶּה שֶׁהִפְלִיגָה מִמֶּנִּי סְפִינָה הַנּוֹשֵׂאת אוֹתִי. (אלחנדרה פיסארניק)

~~~

לרוב

המילים מתקשות להקיף את החוויה.

לשפה האנושית יש מגבלה בבואה לתפוס אמת נפשית עדינה.

לא פעם זה קצת על יד.

לא ממש בתוך.

ולעיתים

מילים מצליחות לדלג מעל המכשולים ולדוג את המשמעות של המתחולל פנימה.

שירה טובה עושה זאת כיאות.

דימוי המונח במקומו מעביר את הקורא לשדה

שבו המשמעות המדויקת קורמת עור וגידים.

התמונה נחשפת.

אפשר בה כמעט לגעת.

לפני שלושה חודשים הצלחתי לעצור בתוך הטירוף,

למרות העייפות,

על אף הקושי להישיר מבט.

והבנתי שהתרחקתי עד מאוד.

שהפליגה ממני ספינה.

הנושאת אותי.

כמו שתיארה זאת בכישרון רב ומדמם המשוררת אלחנדרה פיסארניק.

אפשר ממש לחוש זאת.

לדמיין אותה על המזח מתבוננת אל הספינה המתרחקת.

והכאב.

והצער.

והגעגוע.

גם שספינתך מפליגה ממך אין זה סוף הסיפור.

לאורך החיים אנחנו מפליגים מעצמנו ושבים.

הקיום שזור התרחקויות והתקרבויות רבות עד מאוד. מעצמנו. מאחרים. מהעולם.

עצם ההכרה בכך מסמנת כבר את הדרך חזרה אל הנמל.

אתמול ישבתי וכתבתי והרגשתי לראשונה שלמרות שלא עבר זמן כה רב, הצלחתי לסובב את הספינה חזרה אליי. לפעמים מה שאנו תופסים כקשה עד מאוד הוא אינו מחוץ להשגתנו.

כל תנועה יקרה לצעד ראשון, אומרת ימימה.

ושוב

נמל

חוף

בית.