אוֹ אֱלֹהִים אִתִּי

אוֹ אֱלֹהִים אִתִּי אוֹ אַף לֹא צֵל שֶׁל תִּקְוָה אוֹמֵר דַּיִג וְאֶת רִשְׁתּוֹ פּוֹרֵשׁ בִּכְמוֹ-תְּנוּעַת-אוּלַי- וּמִי-יוֹדֵעַ. (אברהם חלפי)

זהו יום שקשה לתארו במילים.

בלתי אפשרי כמעט לבטא את הלכי הלב.

את עוצמות השמחה עם שובם של החטופים החיים האחרונים ששבו אלינו ממנהרות השאול.

את ההתרגשות הגדולה והדמעות ההיכרות על הלחיים בצפייה באיחוד שלהם עם בני משפחותיהם, בן עם אימו, גבר עם זוגתו, אב עם ילדותיו.

את ההקלה שנראה שאכן המלחמה היום כפי שהכרנו אותה היטב בשנתיים האחרונות - מסתיימת לה. את התקווה, שאמנם אנו יודעים כמה לסמוך עליה, ועדיין היא משהו לייחל לו, שאולי יבואו ימים שקטים, שאולי נזכה לביטחון, שאולי זו תחילתה של עת שלום. עוד מוקדם לנבא ואין צורך.

והלב גם כואב עם המשפחות שמחכות עוד לקבל את יקיריהן ולהביאם לקבורה, עם המשפחות השכולות שאיבדו את היקר מכל והכאב יעטוף אותן עד קץ הימים, עם הפצועים בגוף ובנפש שעבורם המלחמה עוד חיה מאוד, עם החטופים ששבו הבייתה ומצפה להם שיקום ארוך, עם אומה פצועה ומדממת. והלב גם חושש

אולי כמו אלה שחזרו מגיא צלמוות וכל מה שיכלו לעשות היה להאמין,

וכמו הדייג בשירו זה של אברהם חלפי - נותר גם לנו היום רק לפרוש ידינו בתנועת-אולי-מקווה, לייחל, להאמין, להתפלל לטוב שיבוא עלינו מי יודע.