הַאִם אֲנִי מֻכְרָח לִכְתֹּב?

הִתְכַּנֵּס בְּתוֹךְ עַצְמְךָ. נַסֵּה לַעֲמֹד עַל הַמֵּנִיעַ הַמִּצְוָה עָלֶיךָ לִכְתֹּב; נַסֵּה לִבְחֹן אִם הוּא פּוֹשֵׁט אֶת שָׁרָשָׁיו בַּמָּקוֹם הֶעָמֹק בְּיוֹתֵר שֶׁל לִבְּךָ, שְׁאַל אֶת עַצְמְךָ אִם הָיִיתָ צָרִיךְ לָמוּת, לוּ נֶאֱסַר עָלֶיךָ לִכְתֹּב. זֹאת לִפְנֵי הַכֹּל: שְׁאַל אֶת עַצְמְךָ בַּשָּׁעָה הַחֲרִישִׁית בְּיוֹתֵר שֶׁל לִילָךְ: הַאִם אֲנִי מֻכְרָח לִכְתֹּב? חָפוּר לְתוֹכְךָ וְהֶעֱלָה תְּשׁוּבָה מִמַּעֲמַקִּים. וְאִם זוֹ תִּהְיֶה תְּשׁוּבָה חִיּוּבִית, אִם רַשַּׁאי אַתָּה לְקַדֵּם אֶת הַשְּׁאֵלָה הָרְצִינִית הַזֹּאת בְּ"אֲנִי מֻכְרָח" חָזָק וּפָשׁוּט, כִּי־אָז בָּנָה אֶת חַיֶּיךָ עַל־פִּי הַהֶכְרֵחַ הַזֶּה; חַיֶּיךָ, עַד לָאֲדִישָׁה וְהַפְּחוּתָה בִּשְׁעוֹתֶיךָ, חַיָּבִים לִהְיוֹת אוֹת וְעֵדוּת לַדַּחַף הַזֶּה. כִּי־אָז הִתְקָרֵב אֶל הַטֶּבַע. כִּי־אָז נַסֵּה לוֹמַר אֶת מָה שֶׁאַתָּה רוֹאֶה וְחוֹוֶה וְאוֹהֵב וְשׁוֹמֵט, כְּאִלּוּ הָיִיתָ הָרִאשׁוֹן בִּבְנֵי־הָאָדָם. (רילקה)

בשבועיים האחרונים אני לא מוצא את הזמן לכתוב. מאז שחזרתי מהמסע עם בני, מאז החוויה הזו של חופש אמיתי ממטלות ומשימות, מרגיש כאילו העולם חיכה לי מעבר לדלת המטוס, וכל מה שהצטבר בא לפתחי באחת. ולצערי יש לי המון עבודה בתקופה הזו. החווה מלאה, פתחנו עוד תכנית חדשה, גייסנו עוד צוות, ורשימת ההמתנה מתארכת. בלתי אפשרי להגיע להכל. ובמקביל הבית בשלהי השיפוץ, והילדים כמובן שיצאו לחופש גדול.

ביום שישי האחרון התכוונתי לכתוב אבל פשוט לא הספקתי. וגם לא בראשון או שני או שלישי. הזמן פשוט קצר מדי, למרות שהימים עכשיו בימי הקיץ ארוכים מאוד. תחושת חובה מילאה אותי אבל מכיוון שטעמתי זה עתה מתחושת החופש, החלטתי שמותר לי להקל על עצמי.

גיאורגיה נראית עתה כחלום רחוק. האם הייתי שם או חלמתי חלום? כל כך רחוקה מכאן ביערותיה המוריקים, בשקט ובשלווה, על אף שגם היא ידעה מלחמה לפני פחות מעשור.

והכתיבה? נזכרתי בטקסט הזה של רילקה מתוך אחד המכתבים שכתב אל המשורר הצעיר, אדון פאפוס. בדרך כלל הכתיבה נובעת ממני בקלות. המילים יוצאות מן הלב ומתחברות זו לזו בשרשרת. חיי מספקים לי לא מעט רעיונות ומחשבות לעסוק בהם ולכתוב עליהם. ובשבועיים האחרונים גם כן, אבל משום מה איני מצליח. האם זה המחסור בזמן פנוי לכתיבה? האם רוח של ייאוש מהמצב הנוכחי כיסתה את נפשי? ואז אני שואל את עצמי את שאלת השאלות של רילקה: אם הייתי צריך למות לא נאסר עליי לכתוב? וזו שאלה קשה שאין לי ממש תשובה עליה. נורא עצוב לי לחשוב על מצב שבו לא אוכל לכתוב אבל איני בטוח שארגיש כמת. אני אוהב לכתוב, אוהב לתת ביטוי למה שבפנים, אוהב שהמילים שלי מגיעות הרחק ונוגעת בלבבות ונשמות שמעולם לא פגשתי וכעת חוטים נפרשים בינינו. אך הכתיבה אינה הדבר הכי מהותי, הבלעדי, הקיומי שבלעדיו חיי אינם חיים.

היא הדרך אל הלב אבל אינה הלב עצמו.

אז ברוח זו ולאור העומס הרב, החלטתי שבמהלך ימי הקיץ של חודש אוגוסט אצא לחופשת כתיבה. כמו חופשת לידה - שאין בינה לבין חופשה דבר - גם אני לא ממש יוצא לחופשה אבל מרשה לעצמי להניח את הכתיבה בצד לזמן מה, להקל על עצמי בלו"ז המבורדק של החופש הגדול, ולפנות קצת יותר זמן למשפחתי. נחזור להיפגש כאן בחודש ספטמבר, עם תחילת שנת תשפ"ו, עם ראשית הסתיו, והלוואי עם סיומה של המלחמה הארוכה והקשה הזו.