הַחַיִּים הַלֹּא שְׁבוּרִים

הַחַיִּים הַלֹּא שְׁבוּרִים מִסְתַּתְּרִים תַּחַת זֶרֶם הַחַיִּים הַשְּׁבוּרִים. הֵם קְבוּרִים בְּעוֹדָם חַיִּים, הַחַיִּים הַלֹּא שְׁבוּרִים. תַּחַת בֵּטוֹן פְּלָדָה וּמַחְשָׁבוֹת. רוֹחֲשִׁים תַּחַת תַּרְבּוּת, כַּלְכָּלָה, חֲרָבוֹת. הֵם קְבוּרִים בְּעוֹדָם חַיִּים, הַחַיִּים הַלֹּא שְׁבוּרִים. תַּחַת אֵיבָרִים רְדוּמִים, תַּחַת כָּל הָאֱנוֹשִׁי מִדַּי, תַּחַת פַנְטַזְיוֹת בְּרֵאשִׁיתִיּוֹת, עֶלְבּוֹנוֹת כְּמוּסִים, שִׁכְחוֹנוֹת. (אסנת לב ארי)

הימים החמים של אוגוסט עברו עלינו אחרת מכל השנים שחלפו מאז שנולדו לנו הילדים.

בקיץ שלפני המלחמה נסענו לראשונה לחו"ל עם הילדים, לנופים הירוקים עד מאוד של בולגריה, רגע לפני שהעולם התהפך על כולנו. בקיץ שלאחריו לא עלינו לצפון כבכל קיץ בגלל שכולו הפך לאזור מלחמה. והקיץ הזה, עלינו אמנם לצפון כמה פעמים בשבתות, ושמחנו לחזור לנחל כזיב ויערות האלונים האהובים שמעליו – אבל מעבר לכך נדמה שהקיץ הזה עבר בתוכי בלי להותיר את סימניו המוכרים. עבר בחופזה, נוגע-לא נוגע. שום דבר לא מרגש או משמח מדי.

לא נרשם בגוף.

וזה פתאום לקלוט עוד רובד של החיים בתקופה הזו, של המגע היומיומי עם כאב ועצב וייאוש, של הניסיון לאחוז בחיים הלא שבורים הקבורים תחתינו, של הקולטנים של הטוב שנסתמו.

אבל לפחות נשלח אלינו הסתיו. הרוח הקרירה בהרי ירושלים בשעות הבוקר המוקדמות. ציוצי הציפורים בבוקר. שוב אפשר לצאת ולשבת ביער, שוב אפשר לעבוד את האדמה ולהרגיש את גלגל הזמן ממשיך להתגלגל ואולי להביא איתו ניצנים של תקווה ללבבות העייפים.

חגי תשרי עוד רגע כאן אבל אין הרבה התרגשות באוויר. בעיקר פחד ודאגה עמוקה מני ים - לשלומם של החטופים, מהמשך המלחמה, לחיילים שיוצאים לעוד סבב, מזה שאולי לא יהיה לזה סוף.

ובכל זאת, מנסים לעשות מה שאפשר, לסייע למי שזקוק, לעשות עוד קצת טוב בעולם. השבוע פעלה החווה בלי הפסקה מראשון בבוקר עד חמישי לקראת ערב. וכל מי שהגיע קיבל משהו שהיה חסר לו.

ובכל זאת, יש כמיהה לנשימה, לנשמה, לגשם שישטוף הכל, לכמה ימים של שקט ואפשרות להניח הכל, לכמה רגעים של שמחה והתרגשות אמיתית שהלב יוצא מהמקום, לחורף ביער, ללבבות רכים ופתוחים, לדמעה על פני מים שנישאת כתפילה.

מוזר קצת פתאום לשוב ולכתוב כאן. נראה שעבר זמן רב מאז הנחתי את לבי על הדף. מרגיש קצת חשוף וגם קצת נעים, כאילו אני מתחיל להסיר את שכבת אבק היומיום מעל נפשי. אולי זה סימן להמשיך להתקרב אל מה שלוחש להיות קרוב.