וְהַמַּבּוּל הָיָה וְאֵין מֵעִיד

חָמֵשׁ דַּקּוֹת מַבּוּל, וְאַחֲרָיו שָׁמַיִם חַפִּים מִפֶּשַׁע מִתְכַּחֲשִׁים לְכָל מָה שֶׁהָיָה. וְדוּמִיָּה. וָאָרֶץ יְרֻקָּה וְרֵיחָנִית, וְהַמַּבּוּל הָיָה וְאֵין מֵעִיד (לאה גולדברג)

שבועיים חלפו בין יער ליער.

לפני שבועיים נשארו אחרי שהסתיים,

עם המדורה הלוחשת.

עייפים אחרי שבוע ארוך,

מתקשים לאסוף את עצמנו לחזור הבייתה

אחרי שהגוף כבר הפך נוף.

שעות ספורות אחר כך הרעידה את התראת פיקוד העורף את חדרי הבית והלב.

בהלה מהולה בהפתעה מהולה בגורליות מהולה בדאגות קיומיות.

במשך כמעט שבועיים היינו בפלנטה אחרת

בימים המטוסים חוצים את השמיים בדרכם הרחק מזרחה

ובלילות גושי ברזל עצומים נופלים מן השמיים

הורסים את אשר נבנה בעמל רב.

ואנחנו, מנוסים במלחמות ומעברים, מסתגלים-להחריד,

התרגלנו במהרה אל המקלטים והזומים והחרדות והריבים.

ולפתע, כמו שבא כך הלך,

הגורל מנצח על ההופעה

ואנחנו בובות על חוט.

אמש ביער

הפעם בלי אור ירח

הגופים עדיין רוטטים את המתח שנצבר בתאים וברקמות

קשה להירגע ולהרפות

אבל לא נוכל ליער הגדול

בסוף דפיקות הלב שלנו

יסונכרנו עם פעימת האדמה

האיטית והכבדה

קשה להאמין שעברו רק שבועיים

שבועיים שאולי היו כחלום

או סיוט או בין לבין

או גם וגם

היער מתכחש למטוסים ולטילים ולמדינות

הוא נשאר בדיוק אותו דבר

אין מעיד על מה שהסעיר וטלטל וטרף והפחיד והרגיע ובלבל

מלבד הגוף הזוכר

ויללת התנים