כְּנֶגֶד כָּל הַסִּכּוּיִים

כְּנֶגֶד כָּל הַסִּכּוּיִים, הַבֹּקֶר חָזְרָה נִשְׁמָתִי לִמְקוֹמָהּ. הַבֹּקֶר, כְּנֶגֶד כָּל הַסַּכִּינִים טָמַנְתִּי פְּקַעַת בָּאֲדָמָה. כְּנֶגֶד כָּל הַסִּיּוּטִים עוֹרְבִים נָחֲתוּ בַּמִּרְפֶּסֶת לִרְווֹת מִצַּלְּחוֹת הַהַשְׁקָיָה אֵינִי נֶחְפֶּזֶת לַהֲנִיסָם. אֲחַכֶּה יָמִים אֲרֻכִּים עַד שֶׁרַךְ וּמְדֻיָּק וְאַמִּיץ כְּנַחְשׁוֹן יִסְתַּעֵר גִּבְעוֹל יָחִיד מֵחֵיק הָאֲדָמָה יַטִּיל עַצְמוֹ עִוֵּר, יָרֹק לְתוֹךְ מְעַרְבּוֹלוֹת יָמֵינוּ. (ענבל קליינר)

ככל שעובר הזמן מאז שפרצה המלחמה ולא הסתיימה, קסם החגים הולך ומתפוגג עבורי. אני עוד זוכר את ההתרגשות שבאה אי אז עם עם שוך החום הכבד של הקיץ, עם תחילת השנה בגנים, עם "כמו חצב" שאהבתי לנגן ולשיר והיה בשבילי המנון לתקווה. היום קשה לי לחגוג, לשמוח, לאכול סעודת חג מפוארת כל עוד החטופים עדיין נמקים בשבי, כל עוד בני משפחותיהם יודעים כאב שלא ידע האדם על אחיו, כל עוד משפחות שכולות רבות חסרות את יקיריהן, ופצועים רבים בגוף ובנפש נלחמים לחזור לחיים שהיו להם.

קשה לשמוח.

קשה לנשום.

קשה לחלום.

אבל אם יש משהו אחד שאפשר לזקק מתוך ההיסטוריה של העם שלנו זה שלפעמים קורים לו דברים כנגד על הסיכויים. ניסים מעשי אדם. אולי גם כוח עליון מי יודע. ואם זה קרה זה עוד יכול לקרות. גם בשנה החולפת קרה: כנגד כל הסיכויים הוסר איום קיומי מצפון וממזרח שהטיל צל מאיים על חיינו; כנגד כל הסיכויים ראיתי אנשים שמצליחים להתגבר על הכאב הנפשי העצום ולחיות למרות הכל; כנגד כל הסיכויים ראינו אנשים שחזרו מהתופת הנוראה מכל ולימדו אותנו מהי גבורת האדם, וכמה כוחות נפש טמונים בו ומצילים אותו ברגעי החושך.

אז הלוואי וגם השנה נצליח לנוע כנגד הסיכויים, למרות הייאוש והפחד, לבקוע דרך בעוז, להאמין ושוב להאמין:

שהנשמה תחזור למקומה.

שנצליח לזרוע בשדותינו ימים טובים יותר.

שגם אם נחכה עוד ימים ארוכים ומרוטי שינה כולם ישובו הבייתה.

שגבעול ירוק יצמח מחיק האדמה.

שתנועה חדשה יכולה להתרקם למרות הקיפאון.

שהתקווה תגבר על השנאה.

שנצליח להמשיך לחיות כאן ולגדל את ילדינו.

שהגשם ישטוף את הכל.

שהפצעים יגלידו ונחזיק זה תחבושתו של זה.

שהשלום יחזור להיות משהו שנושאים אליו עיניים ומחכים לו כי יבוא, גם אם ידנו השנייה עוד אוחזת בחרב.

מאחל לנו מכל הלב,

שהשנה הבאה באמת תביא איתו בשורות טובות למחוזותינו,

ושהטעם המר של צערנו יומתק מעט.

שעוד נתרגש למראה גבעול רך מציץ מתוך האדמה.

ליבי עם כל מי שכואב היום את כאבו שאינו דוהה לעולם.