לְהַבְשִׁיל כְּעֵץ שֶׁאֵינוֹ מֵאִיץ בִּלְשַׁדָּיו

שָׁעָה שֶׁאַתָּה חוֹרֵץ מִשְׁפָּט, אַל תִּמְנַע מִמֶּנּוּ אֶת הַהִתְפַּתְּחוּת הַשְּׁקֵטָה וְהַבִּלְתִּי-מֻפְרַעַת הַחַיֶּבֶת, כְּמוֹ כָּל הִתְקַדְּמוּת, לָבוֹא עָמֹק מִבִּפְנִים וְאֵין לִדְחֹק אוֹתָהּ אוֹ לְזָרֵז אוֹתָהּ בְּשׁוּם דֶּרֶךְ. הִנֵּה זֶה הַכֹּל-מִכָּל-כֹּל: לַהֲרוֹת כְּדֵי הַבְשָׁלָה וְאָז לָלֶדֶת. לִחְיוֹת חַיִּים אָמָּנוּתִיִּים אֵין פֵּרוּשׁוֹ אֶלָּא זֶה: לְהַנִּיחַ לְכָל הִתְרַשְּׁמוּת וּלְכָל נֶבֶט שֶׁל רֶגֶשׁ לְהַשְׁלִים אֶת עַצְמוֹ, בַּחֲשֵׁכָה, בְּמָה שֶׁאֵין בְּיָדֵנוּ לְהַבִּיעַ אוֹ לְהַשִּׂיג בְּשִׂכְלֵנוּ, וּלְחַכּוֹת מִתּוֹךְ עֲנָוָה עֲמֻקָּה וְאֹרֶךְ-רוּחַ לִשְׁעַת הַלֵּדָה שֶׁל הֶאָרָה חֲדָשָׁה, בַּהֲבָנָה כְּמוֹ בִּיצִירָה. אֵין מוֹדְדִים שָׁם בְּמִדַּת הַזְּמַן, שָׁם שָׁנָה אַחַת אֵינָהּ אֶלָּא וְלֹא כְלוּם וְעֶשֶׂר שָׁנִים הָיוּ כְּלֹא הָיוּ. הֱיוֹת אָמָּן פֵּרוּשׁוֹ: לֹא לְחַשֵּׁב וְלֹא לִסְפֹּר, לְהַבְשִׁיל כְּעֵץ שֶׁאֵינוֹ מֵאִיץ בִּלְשַׁדָּיו וְהוּא עוֹמֵד אֵיתָן בִּסְעָרוֹת הָאָבִיב, בְּלִי פַּחַד שֶׁמָּא שׁוּם קַיִץ לֹא יָבוֹא בְּעִקְבוֹתֵיהֶן. אֵין זֹאת כִּי בּוֹא יָבוֹא. (רילקה)

לפני כמעט שמונה שנים משהו אחר מכל מה שהכרתי הגיח לעולמי.

זר אך כל כך מוכר,

נוגע בעמקי הלב,

עדין כציור על מים,

עמוק ופשוט.

אני זוכר את הרגע שבו טעמתי לראשונה את הטעם המיוחד של גישת האקומי.

איך משהו בי נרעד מבלי שהתכוון.

ומאז היא ממשיכה ללוות אותי

לא (רק) כשיטת טיפול אלא בעיקר כדרך להיות בעולם,

כדרך להיות עם אנשים,

קרוב קרוב,

יחד עם הטבע.

שלוש שנים ליקטתי אותה אז מבין עצי היער (למרות שהתכוונתי לבוא לשנה ולא יותר), ואתמול סיימתי את התכנית התלת שנתית ללימודי האקומי בהנחייתה של מיכל ברנע אסטרוג, שחכמתה עמוקה מני ים.

האקומי היא לא תורה שבכתב

(לאורך שלוש שנים לא נדרשתי לקרוא אפילו מאמר אחד),

אלא היא תורה שבעל פה

(נרשמת בגוף ובלב דרך אלפי התנסויות),

אבל מדי פעם אני מוצא את סימניה בעולמות אחרים.

לפני כמה שבועות פגשתי אותה בספר הנודע "מכתבים אל משורר צעיר" המאגד עשרה מכתבים שכתב רילקה למשורר בתחילת דרכו ששלח לו את שיריו להתרשמות. המשורר הצעיר פנה לכיוונים אחרים בחיים ונותר עלום שם אבל עשרת מכתביו שענה לו רילקה נשמרו ואוצרים בתוכם פנינים רבות על אמנות ועל יצירה, על כתיבה ועל תשוקה ועל מוות, על אהבה ועל החיים.

וכך מצאתי אותה שם, בין השורות:

התפתחות שקטה ובלתי מופרעת שאו לדחוק אותה או לזרז אותה בשום דרך;

להניח לכל התרשמות ולכל נבא של רגש להשלים את עצמו;

לחכות מתוך ענווה עמוקה ואורך-רוח לשעת הלידה של הארה חדשה;

ועל האקומי כמו גם על שנות לימודיי בתכנית אפשר לסיים ולומר כי

"שם שנה אחת אינה אלא כלום ועשר שנים היו כלא היו".

תודה למיכל ולאסיסטנטיות שליוו אותנו יד ביד, תודה לחברים היקרים שחלקו איתי את הדרך בשלוש שנים אלו (שבמשך שתיים מתוכן המציאות איימה להביס את העדינות).

ובכלל -

עוד שנת למידה והתפתחות מסתיימת

לקראת הקיץ הגדול,

ההרשמה להתקרבות לשנה הבאה כבר לשמחתי הסתיימה לה ויש קבוצה מרגשת ומופלאה.

ונראה שאולי סוף סוף גם המלחמה הזו תסתיים,

ונוכל כחברה להתחיל ללקק את הפצעים,

וכמשפחה לבלות קצת יותר ביחד,

לאכול אבטיח בחוף הים,

וכאדם להוריד קצת את הקצב,

ולהניח ולנוח מעט בצד הדרך,

להבשיל כעץ שאינו מאיץ בלשדיו.