יֵשׁ שֶׁהַזְּמַן דּוֹמֶה לְפַסָּל

אָמַר אֶחָד הַמְּשׁוֹרְרִים, כִּי יֵשׁ שֶׁהַזְּמַן דּוֹמֶה לְפַסָּל שֶׁהוֹלֵךְ וְגוֹזֵר אֶת כָּל הַמְּיֻתָּר, שֶׁמֵּסִיר מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה אֶת הַקַּוִּים הַמִּקְרִיִּים עַד שֶׁהַפָּנִים נִרְאִים צָחִים, אֲמִתִּיִּים וְזַכִּים יוֹתֵר וְיוֹתֵר. וְיֵשׁ שֶׁהַזְּמַן מְגַבֵּב מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה קְרוּם אַחַר קְרוּם שֶׁל עֲיֵפוּת וְאַכְזָבָה, עַד שֶׁבִּרְבוֹת הַיָּמִים נֶעֱלָמִים לְגַמְרֵי הַפָּנִים הָאֲמִתִּיִּים. (זלדה)

אני פוגש אותם כל שנה

בשש האחרונות

את חסרי הגיל

את עיניהם הבורקות

ועורם החלק

לנגד עיניי אני רואה זאת

ביער הם כמו בילדות

גוברים על הזמן

מתקלפים

חוזרים למי שהיו

בהתחלה

לפני שהופרעו הדברים

אמיתיים וזכים

ויפים עד מאוד.

אני פוגש אותם כבר שנתיים

את אלו שמתכסים

בקרום אחר קרום

של כאב ויאוש

זה לא הזמן

זו המלחמה

שמעלימה את פניהם שלא הכרתי

את השכבה שנוספה קשה לשפשף

ואם ננסה בכוח זה ישרוף

עד הבשר.

ואני קרוע

בין יאוש ליופי

מתפלל שגם האחרונים יזכו

יום אחד למה שזכו הראשונים

שהעין תדמע

גם משמחה פשוטה

מלב מבין

מיד מושטת.