מֵהַכֹּל נִשְׁאֲרוּ רַק שְׁלוֹשָׁה דְּבָרִים

מֵהַכֹּל נִשְׁאֲרוּ רַק שְׁלוֹשָׁה דְּבָרִים: הַיְּדִיעָה שֶׁאֲנַחְנוּ תָּמִיד בַּהַתְחָלָה הַיְּדִיעָה שֶׁאֲנַחְנוּ חַיָּבִים לְהַמְשִׁיךְ הַיְּדִיעָה שֶׁיַּפְסִיקוּ אוֹתָנוּ לִפְנֵי הַסִּיּוּם. (פרננדו פסואה)

ומה נשאר מהכל?

הזמן שחולף ומה שנותר.

אנשים יקרים שנכנסו לליבך והם ישארו שם לעד.

מה שניתן לנו.

בפרק זמן קצוב אך לא ידוע.

והתשוקה לעוד מזה.

יש זמנים שאנחנו תמיד בהתחלה.

מגששים את דרכנו, מלאי סקרנות מעולה בהיסוס.

יש זמנים שהנפש עייפה כבר אבל מוכרחים להמשיך.

וגזר דין מלמעלה שיפסיקו אותנו לפני הסיום.

הסתיימה עוד שנה של התקרבות. עם קבוצת אנשים מופלאה ומיוחדת.

כבר מהרגע שחזרתי הבייתה מהיער שבוע שעבר התחלתי להרגיש שמשהו ריק יותר, חסר, מתגעגע.

כאבי פנטום.

הייתי מחדד עבורם עוד עשרות עפרונוות צבעוניים.

היער ממתין להם זקוף.

למעגל העיניים הטובות הנפלא הזה הייתה השפעה מכרעת, כמעט כמו בריאה, של מי שהיינו כאן.

אז חיבוק ארוך.

וידיים שנמשכות לאחור כה לאט, שנדמה שהן עדיין כאן.