לַעֲבֹר אֶת הַחַיִּים בְּלִי גַּסּוּת רוּחַ

מִסְתַּכֶּלֶת אֲנִי עַל הֶעָלִים הָעֲדִינִים שֶׁל הַגֶּפֶן וְשׁוֹאֶלֶת אֶת עַצְמִי: הַאִם אֶפְשָׁר בַּדּוֹר הַזֶּה שֶׁכֻּלּוֹ אַלִּימוּת לַעֲבֹר אֶת הַחַיִּים בְּלִי גַּסּוּת רוּחַ, בְּלִי רָצוֹן לְשִׁלְטוֹן כָּלְשֶׁהוּ. לַעֲבֹר אֶת הַחַיִּים כְּמוֹ בִּימֵי הַיַּלְדוּת, בִּבְחִינַת פֶּרַח. (זלדה)

אחרי קיץ ארוך אני שמח כל כך לחזור לשנה חדשה ביער.

עם השנים זה הולך ומשתנה, פושט ומקבל צורה:

מיצירה מרגשת

למימוש כוח החיים שבי

ומאז המלחמה

להכרח ממש.

אחרי דקות לא רבות, בתוך ההתבוננות פנימה ולפני יציאה לשיטוט ביער, שאלתי את השאלה:

"במה את רוצה להיזכר?"

ואז כמו המילים המשיכו להתגלגל ממני בלי שבחרתי ונשאל מפי:

"במה את אפילו חייבת להיזכר כדי לחיות?"

ואז חשבתי לעצמי שבאנו הרי לשנה הזו כדי להיזכר,

ללמוד מחדש את השפה שהייתה לנו עוד לפני שנולדנו.

וגם אני בא לכאן כדי להיזכר.

להיזכר במה שהעולם שבו אנו חיים משכיח מאיתנו.

את מה שאם לא נטפח אותו במהרה יכוסה בחול.

להיזכר באפשרות להיות פשוטים.

להיזכר שאנחנו חלק מהעולם.

להיזכר שאפשר להאט.

להיזכר שיש עדינות ורוך.

להיזכר בטוב של בני אדם ובאפשרות שלהם להעניק מטובם לאחרים.

להיזכר שהחיים מאתגרים אך יקרים מאוד מאוד.

אני חי עולם כמו כולם,

וגם בשבילי השפה הזו אינה שפת אם אלא שפה שבכל שנה אני צריך ללמוד אותה מחדש.

לנער את החול,

לפתוח מחדש את הלב,

להביט בעיני הרוח.

ואיזו קבוצה נפלאה התקבצה לה השנה!

שתוך רגעים הפכה ליישות מרגישה וחיה, שעברנו ביחד תוך יממה אחת דרך יותר ממה שאפשר להגיד במילים.

וכששוטטתי ביער פגשתי את הגפן הגדלה בר על האלון (אולי זו אותה גפן שזלדה פגשה),

ואת עליה העדינים (שמתחילים לקמול אך יש בהם עוד חיות),

וחשבתי על הזמן האלים, על גסות הרוח, על השלטון, על השבוע שמצפה לנו ומה שיבוא אחריו.

והלוואי ונהיה קצת יותר עדינים פנימה והחוצה, מתי שמתאפשר (כי זה אף פעם לא תמיד),

בבחינת פרח.