שִׁיר מִתְנַגֵּן לְאָחוֹר

הַשִּׁיר מִתְנַגֵּן לְאָחוֹר, הוּא בּוֹקֵעַ מִתּוֹךְ חֹר בָּאָרֶץ, מִתָּאֵי הַיַּלְדוּת בְּגוּף הַזְּקֵנִים, מֵהָרֶוַח בֵּין שְׁתֵּי מִלִּים נִרְדָּפוֹת, מֵרִפְרוּף הָעוֹפוֹת הָעִקֵּשׁ עַל קִנִים עֲזוּבִים, שִׁיר שֶׁנִּשָּׂא בַּגּוּפִים, שִׁיר מְכֻנָּף וְזוֹרֵחַ שִׁיר כְּוִיָּה שֶׁהַלֵּב לֹא שׁוֹכֵחַ גַּם כְּשֶׁדָּבָר לֹא יִזְכֹּר, הוּא בּוֹקֵר מִתּוֹךְ חֹר בָּאָרֶץ הוּא שִׁיר מִתְנַגֵּן לְאָחוֹר   (רוני אלדד)

השיר, כמו הזמן, מתנגן לאחור

ואי אפשר להאמין שכך היה באמת

אפשר רק לדעת

ועם הזמן זה מתרחק מתקרב

בוקע מתוך חור בארץ,

מהרווח בין מילה למחשבה

הבזקי תמונות וקולות של קנים עזובים

של כאב, של פחד

של חוסר הברירה

פגשתי השבוע בעולם

את אלו שמתאמצים לזכור

את אלו שכמהים לשכוח

את אלו שכרעה נפשם ואין בהם מקום לאבל כלל

את אלו שלא יכולים להניח

וכל אחד מהם חי גם בתוכי

שלוש שנים

ותאי הגוף הפכו זקנים

כבד הלב

ואין מי שיצביע אל אופק

והימים מעברים מעברים

בין המיגונית לאיסוף מהצופים

בין הדמעות בנסיעה למשימות בעבודה

ולקראת סופו נוצר קצת זמן

שבו אפשר לצד הכאב לטפח את מה שאולי יציל אותנו בארץ הזו

לפחות אחד מהשני –

עדינות, עיניים טובות, סקרנות שאינה יודעת, ואמונה שאפשר עוד לתקן.