דַּע לְךָ שֶׁכָּל עֵשֶׂב וְעֵשֶׂב

דַּע לְךָ שֶׁכָּל עֵשֶׂב וְעֵשֶׂב יֵשׁ לוֹ מַלְאָךְ טוֹב שֶׁאוֹמֵר לוֹ ״גְּדַל״. אֲבָל דַּע, יֵשׁ שֶׁמַּלְאָךְ נִרְדָּם. יֵשׁ שְׂרֵפוֹת בַּיַּעַר, יֵשׁ עֵשֶׂב שׁוֹטֶה וְאַכְזָבַת מַלְאָךְ בּוֹצֶרֶת אֶת הָעֲרוּגָה. יֵשׁ שָׁנִים שְׁחוּנוֹת עוֹבְרוֹת בַּשָּׂדֶה כְּמוֹ חֶרְמֵשׁ, תַּנִּים מִשְׁתּוֹפְפִים בַּתְּבוּאָה הַנִּדְרֶסֶת. יֵשׁ שֶׁכְּאֵבֵי גְּדִילָה מַצְהִיבִים אֶת הַיֶּרֶק, וְעִם הַגִּבְעוֹל מִתְגַּבַּהַת תְּהִיָּה: אוּלַי מוּטָב הָיָה לְהִשָּׁאֵר פְּקַעַת אֲבָל דַּע. יֵשׁ מַלְאָךְ. לְכָל הַפָּחוֹת הָיָה. מִישֶׁהוּ יָרַד כְּמוֹ טַל כְּשֶׁהַבֹּקֶר בָּקַע מִצִּיּוּצֵי הַלִּפְנוֹת, לָחַשׁ לְךָ גְּדַל. (אבישי חורי)

יום שישי אתמול היה כל כך עמוס שלא הספקתי לכתוב לכם לפני שבת. בין מפגש ראשון ומרגש של הקורס השנתי ושל תכנית פעימה עם חבורה של ידידי אמת, לבין אזכרה במלאת שנה לפטירתו של חמי, דרך התארגנויות מהירות לשבת משפחתית וקהילתית. אז מוטב מאוחר מעולם לא.. והשבוע אני עם השיר הנפלא הזה של אבישי חורי, שזכה לביצוע מרגש ועמוק של שי צברי. את השיר הביא לי במתנה היער, שהגשם האחרון מילא אותו בנבטים ועשבים חדשים לאן רק שלא תסתכל. דווקא בתוך ימי במלחמה, עם העצב והכאב והתחושה שאי אפשר לנשום, היה כל כך משמעותי לעצור, לתת מקום לתחושות שמסתובבות בגוף רצוא ושוב, ולשים לב למקומות שבהם יחד עם המשבר מופיעים גם סימנים של תקווה, צמיחה והתחדשות. ואין כמו היער להדהד את זה מבחוץ פנימה. השיר מתכתב עם המדרש הזוהרי על כך שמאחורי כל עשב ועשב ניצב מלאך שמשגיח באופן אישי על גדילתו וצמיחתו, וזה תיאור יפה ומתוק בעיני. והשיר הזה מספר גם את סיפורה של התקופה הזו: מלאך שנרדם, משבר, כאוס, כאב וגם אמונה ותקווה שמתוך זה נגדל למציאות טובה יותר. מצרף כמובן גם את הביצוע המרטיט של צברי. שבוע טוב ובשורות טובות לכל עם ישראל!