וּגְבוֹהִים הַשָּׁמַיִם וְהַיָּם הוּא עָמֹק

אֲנִי גָּרָה מוּל הַמַּיִם בֵּין שָׂדוֹת וּבֵין חוֹל מֵעֲלֵי הַשָּׁמַיִם וּמִמּוּל יָם כָּחֹל לִפְעָמִים אַתָּה חַי פֹּה לִפְעָמִים אַתָּה מֵת לִפְעָמִים הַדִּמְיוֹן פֹּה כְּבָר נִרְאֶה כְּמוֹ אֱמֶת יֵשׁ לֵילוֹת שֶׁל יָרֵחַ בַּמִּזְרָח הַזֶּה יֵשׁ יָמִים שֶׁצּוֹרֵחַ הַכְּאֵב בֶּחָזֶה אֲנִי גָּרָה מוּל הַמַּיִם וְהָאֹפֶק רָחוֹק וּגְבוֹהִים הַשָּׁמַיִם וְהַיָּם הוּא עָמֹק יֵשׁ לַיֹּפִי פֹּה טַעַם שֶׁל עִקְבוֹת מִלְחָמָה פֹּה גְּדֵלִים עִשְׂבֵי זַעַם בֵּין פִּרְחֵי נֶחָמָה כָּאן יוֹדְעוֹת הַשְּׂפָתַיִם לְחַיֵּךְ לַזְּמַן כָּאן בּוֹכוֹת הָעֵינַיִם כְּבָר שָׁנִים מֵעַצְמָן אֲנִי גָּרָה מוּל הַמַּיִם וְנוֹפִים מִשֶּׁכְּבָר מְסַפְּרִים לִי בֵּינְתַיִם אֵיךְ הָפְכוּ לֶעָפָר כָּאן תִּמְצָא בְּכָל אֶבֶן גַּם שְׂרִידֵי חֲלוֹמוֹת כָּאן נוֹשְׂאִים אֶת הַסֵּבֶל בְּתוֹךְ סַל הַשְּׂמָחוֹת כָּאן שׁוֹתִים אֶת הַצַּעַר בִּגְבִיעֵי אַהֲבָה כָּאן שָׁרִים שִׁירֵי סַעַר בֵּין תְּפִלּוֹת אַשְׁכָּבָה (יוסי בנאי)

לקראת סיום המסע שלנו בקורס אנחנו הולכים אל חוף הים.

המקום בו נפגשים החול והמים,

הסוף והאינסוף,

המתרחש ומה שמעבר לו.

הים הוא פלא ויופי

שאף פעם אי אפשר לתפוס.

יש בו עומק ויש בו תקווה,

יש בו שלווה ויש בו נחמה.

כשהתיישבנו על החול נזכרתי בשיר הזה, שכתב (וגם ביצע) יוסי בנאי, שהסכים להטות אותו ללשון נשית ולתת לריטה לבצע אותו.

השיר הזה הוא החיים עכשיו.

בין המציאות הקשה והכואבת לבין היופי שלא ניתן להרוס.

בין האבל והצער והמלחמה לבין פרחי הנחמה.

בין העיניים הבוכות לשפתיים המחייכות.

בין אלו נקרעים חיינו.

חווים דברים קשים שמעולם לא דמיינו ואז הולכים לקנות חלב במכולת.

שומעים עוד ידיעה שהאוזן כבר אינה יכולה לשאת תוך כדי שמקפיצים את הילד לחוג.

למרות שיש בו משהו נקי ומסודר מדי לטעמי, כל שורה בשיר הזה היא משהו לצלול אליו, כל שורה שמתנגנת מרטיטה את הנשמה.

היא סיפור החיים שלנו כאן על האדמה הזו: יופי של ים כחול על רקע הכאב והצער.

אנחנו הולכים אל הים בשביל להתחיל להיפרד.

השמש שוקעת והכל נצבע זהב ואין יפה ממנו.

זוגות מצטלמים לאלבום החתונה.

וברקע בחוף פלמחים, הדי הפיצוצים והיירוטים מעזה הקרובה.

ומה עוד נותר לנו?

לאחוז ביופי ולדעת את הצער.

לצייר מקום שבו הם מצליחים כאילו להתקיים זה לצד זה,

בלי לבלוע זה את זה.

עם המאמץ העצום להחזיק את קו המגע.