שִׁיר עֶרֶשׂ נֶגְבִּי חָדָשׁ

רוּחַ, רוּחַ עַל בֵּיתֵנוּ וְכוֹכָב אוֹרוֹ צוֹפֵן אַבָּא שָׁם חוֹרֵשׁ שְׂדוֹתֵינוּ; נוּמָה, נוּמָה, בֵּן. לָמָּה זֶה יַחֲרֹשׁ בַּלַּיְלָה וְאוֹתִי לֹא יְיַשֵּׁן? אַדְמָתֵנוּ בְּנִי, אֵין פְּנַאי לָהּ נוּמָה, בֵּן, נוּמָה, בֵּן. יֵשׁ דָּבָר אוֹרֵב בָּאֵלֶם וְתַנִּים חוֹרְצִים שׁוּב שֵׁן. אַבָּא אֵי מוֹתֵחַ תֶּלֶם? נוּמָה, נוּמָה, בֵּן. הֵן יַחֲרֹשׁ בִּשְׂדוֹת הַמֶּשֶׁק לָמָּה לוֹ אֶקְדַּח וּסְטֵן? אֵין חָרִישׁ עָמֹק בְּלִי נֶשֶׁק! נוּמָה, בֵּן, נוּמָה, בֵּן. אֹפֶל, אֹפֶל בִּשְׂדוֹתֵינוּ וְהַנֵּר – אוֹרוֹ קָטֵן. חֲשֵׁכָה לֹא תַּפְחִידֵנוּ – נוּמָה, נוּמָה, בֵּן. מַה הַקּוֹל אֲנִי שׁוֹמֵעַ וְטִרְטוּר מַפְחִיד, סוֹאֵן? זֶה הַטְּרַקְטוֹר נִיר גּוֹמֵעַ נוּמָה, בֵּן, נוּמָה, בֵּן. (יחיאל מוהר)

שירי הערש היפים ביותר נוגעים בסיפורים ובמציאות קשה וכואבת. רובנו מכירים את "ערב מול גלעד" הנוגה המבטא ביקורת סמויה או גלויה של לאה גולדברג על הלינה של ילדים ותינוקות הרחק מהוריהם, לינה שהייתה נהוגה בקיבוצים לפני עשרות שנים. בעת מאורעות תרפ"ט כתב עמנואל הרוסי לבנו אבנר את השיר "שכב בני" המנסה להרגיע את דאגותיו אל מול העמק העולה באש וכמו משביע אותו לא להתייאש למרות התנכלויות הערבים. ובינתיים קמה מדינת ישראל ובשנותיה הראשונות יצאו חוליות מסתננים ממדינות ערב ובעיקר, אז כמו היום, מרצועת עזה, על מנת לפגע בתושבים.

ב-1955 כותב יחיאל מוהר את "שיר ערש נגבי", בו האם מנסה להרגיע את ילדה הדואג. מאז ועד היום דורות של ילדים דואגים גדלים בנגב המערבי ולמולם הורים המנסים נואשות להרגיעם בטרם שנתם. כבר 68 שנים. מצרף כאן את הביצוע המרגש של אריק איינשטיין לו אני מאזין כעת, מאזין ודומע וחושב על ההורים שילדיהם נרצחו ואין להם למי לשיר יותר, ועל ההורים שילדיהם נחטפו והם תלויים במתח וברעד בין שמיים וארץ, וכל הילדים שהוריהם נרצחו ולא ישירו להם את אותו שיר לעולם. כאב גדול מנשוא.. וכעת, כמו שכתב אחי היקר עמית השבוע, הגיע הזמן לכתוב שיר ערש חדש לילדי הנגב.