אֶל הַיְּעָרוֹת אֲנִי הוֹלֵךְ
אֶל הַיְּעָרוֹת אֲנִי הוֹלֵךְ כְּדֵי לְאַבֵּד אֶת דַּעְתִּי וְלִמְצֹא אֶת נִשְׁמָתִי (ג'וֹן מָיוֹר)
לא תכננו לנסוע הקיץ.
היו הרבה מאוד דברים להספיק ולעשות, מעט מדי ממון זמין, ובאופן כללי קשה בימינו לתכנן יותר ממהלך או שניים קדימה. אבל בשלב כלשהו, די מאוחר, החלטתי שאנחנו צריכים קצת לנסוע מכאן. לנסוע כדי להירגע, לנסוע כדי להיות ביחד ללא הסחות, לנסוע כדי להצליח יותר לנשום, לנסוע כדי לטעום טעמים אחרים, לנסוע כדי להיזכר שהקיום רחב יותר מהמציאות הנחווית שנדמית לבת יחידה.
אז נסענו. בלי לתכנן יותר מדי.
והיה פשוט אושר גדול ופשוט.
כמעט מדי בוקר יצאנו אל יערות העד הבלתי נתפסים של סלובקיה היפה.
לאן שאתה לא מביט, נופל מבטך על אלפי עצים צפופים צפופים כאילו להתגרות.
יערות ואגמים ונחלים מקיפים אותנו עד אינסוף.
והלכנו הרבה. היינו ביחד.
בלי טלפון, בלי דברים שחייבים להספיק, גם אם ברומו של עולם המה.
השתולננו, דיברנו, רבנו, התפעלנו, וצחקנו עד מאוד.
הרגשתי שנשמתי חוזרת אליי.
מזכירה לי מה ומי הכי יקר לי בעולם.
מאותת לי למה היא זקוקה כדי להיות טובה.
ובסוף גם חזרנו. יחד עם מה שנספג בנו ונקווה שילווה אותנו לזמן רב,
ויוביל אותנו גם כשהתנאים משתנים.
ובכל פעם שהתקשיתי להכיל את היופי האינסופי וגלי קנאה שטפו אותי,
הזכרתי לעצמי שגם סלובקיה המהממת והיפה הייתה פעם ארץ שבורה וכואבת,
שאדמה ודם עיצבו את גורלה. ושגם בה יש כל מיני בעיות מחוץ לתודעתי.
ושליופי האלוהים פנים רבות מספור.
ואני מבקש להאמין שגם לנו יכול להיות עתיד טוב יותר בחלקת האדמה המדממת שלנו.
תגובות