אֱלֹהִים בּוֹכִים מֵאֲחוֹרֵי אִילָן גָּבֹהַּ

מָה אַתְּ רוֹאָה: בָּלוֹנִים פּוֹרְחִים אֲנִי רוֹאָה, עוֹפוֹת צוֹוְחִים, נוֹצוֹת, נוֹצוֹת עַל הַפְּתָחִים, אָב מוֹלִיךְ עֶגְלַת תִּינֹקֶת, קָפוּא בְּאֶמְצַע הַתְּנוּעָה מָה אַתְּ רוֹאָה: אֵשׁ בּוֹעֶרֶת בְּחֲנוּת פְּרָחִים, אֲנִי רוֹאָה, בְּתוֹךְ הַבַּיִת יְלָדִים טוֹבִים, אִישׁוֹנִים זוֹרְחִים קַסְדוֹת אוֹפַנַּיִם לְרֹאשָׁם מִפַּחַד תּוֹתָחִים אִישָׁהּ צוֹעֶקֶת אֶל הַטֵּלֵפוֹן בַּלָּהַת שְּׁמוּעָה מָה אַתְּ רוֹאָה: אֲנִי לֹא רוֹאָה, אֲנִי שׁוֹמַעַת אֱלֹהִים בּוֹכִים מֵאֲחוֹרֵי אִילָן גָּבֹהַּ אוֹ בְּתוֹךְ שִׂיחִים רַק אֵם בָּשָׂר וָדָם סוֹכֶכֶת עַל הָאֶפְרוֹחִים, וּבִכְנָפֶיהָ רַחֲמֵי כָּל הָעוֹלָם זוֹרְחִים, אֵיךְ היא נִטְרֶפֶת בְּשִׁנֵּי חַיָּה רָעָה מָה אַתְּ רוֹאָה, אֲנִי רוֹאָה הָיִינוּ מְשֻׁנִּים. כֻּסְּתָה הַשֶּׁמֶשׁ אֵפֶר מַלְאָכִים תַּנִּים חָרְצוּ שֵׁן בִּשְׂדוֹתֵינוּ, כָּל הַיְלָדִים פְּקוּחִים לֹא נִישַׁן יוֹתֵר אַף פַּעַם, הֵעִיר אוֹתָנוּ חֹשֶׁךְ אֱלֹהִים (רוני אלדד)

חוזר הבייתה לקראת שבת, אל הבישולים והארגונים האחרונים לפני שהשמש שוקעת ושקט מתוח יורד על הארץ הזו. לוקח כמה רגעים להרגיש איפה אני עכשיו בתוך המציאות המסתחררת סביב. מלחמה; עוגיות שרופות שלא הוצאו בזמן מהתנור; מחשבות על חברה שזקוקה לעזרה והנה יש לי רגע להתפנות לחשוב על כך; חצאי שירים מתנגנים בראש; מחשבות ראשונות על העתיד הקרוב; קולות הילדים להם התגעגעתי; בכי שנותר חנוק מהסרטון שראיתי אתמול; ועוד ועוד... ואין איך לארוז את הכל יחד, אין דרך לשרטט קו סביב שתוחם ומגדיר, הכל בכל. ואז עיניי נחות על השיר היפהפה הזה של רוני אלדד שלוכד בדיוק את התחושה הדחוסה ועמוסת ההפכים שאני חווה כעת. פרחים אבל בוערים כאש, רחמים מהולים בחיה הטורפת, ילדים שקסדת האופניים משמשת להם כמקלט. ואת כל אלו נצטרך לשאת, ביחד, עוד הרבה הרבה זמן, בטרם נחלים ונירפא. אך אני גם מלא בהערכה וגאווה בעם שלנו, בחיילים הגיבורים, בנתינה האינסופית שמתגלה כל הזמן, בריפוי בינינו שכבר מתרחש. וגם לב שבור על האובדן האינסופי ועל הצער באילו שאינם עדיין כאן. שבת שלום ובשורות טובות!