בְּמִלִּים אֶפְשָׁר לִצְרוֹר אֶת רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם

וְשׁוּב הִרְגַּשְׁתִּי עַד דְּמָעוֹת כִּי בְּמִלִּים אֶפְשָׁר לִצְרוֹר אֶת רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם, אֶת הַכְּאֵב וְכָל הוֹדָה שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ - אֲנִי עוֹדִי כְּאוֹתוֹ תַּיָּר שֶׁבָּא לְאֶרֶץ חֲדָשָׁה וְהוּא מְטַיֵּל בָּהּ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ וְאַחַר כָּךְ יִתְעַכֵּב וְיִתְבּוֹנֵן לִפְרָטָיו שֶׁל עֵץ, שֶׁל שִׂיחַ, שֶׁל צִפּוֹר. שִׁירִים הֵם יוֹתֵר מִפְּרָחִים, יוֹתֵר מִפֵּרוֹת, יוֹתֵר מֵחֲלוֹם. (זלדה)

אינני מרבה לכתוב היום. פעם כתבתי. יומן. שירים. דברים הקשורים לאדמה ולחיים על פניה. היום גם אין ממש פנאי. כבר שנים. והיום במלחמה גם אין כוחות לכך. רק לפרקים כברק המאיר בלילה. אבל אני מרגיש עד דמעותיי שלי את המילים האלו של זלדה, שרשמה לעצמה במחברתה. והן נוגעות בי עמוק עמוק. מהמילים אפשר לצרור את כל העולם כולו. הכואב. היפה. המר. ואם לכתוב אי אפשר, תמיד אפשר לקרוא ולנשום. "כי שירים הם יותר מפרחים, יותר מפירות, יותר מחלום". וזה אחד הדברים שבימים אלו עוזרים לי להתרומם מעל המאורעות, לקבל השראה, להאמין בטוב ובחיים, להתגייס לתפקיד, לעשות מעשה נכון בעולם. גם בתוך המילואים ובתוך המלחמה. והשירים והמילים היפות נמצאות בכל פינה. לסיום, ממליץ בחום על אסופת השירים והמכתבים והרשימות של זלדה שיצאה לא מזמן - "אותות רחוקים של אור".