הֲרֵי זֹאת אֵינָהּ הַמְּצִיאוּת הַיְּחִידָה

הַחַיִּים יָפִים כָּל כָּךְ. אִי אֶפְשָׁר לְהַסְבִּיר אֶת הַתְּחוּשָׁה הַזֹּאת. הִיא לֹא מְעֻגֶּנֶת בַּמְּצִיאוּת שֶׁאֲנַחְנוּ חַיִּים בָּהּ. אֲבָל הֲרֵי זֹאת אֵינָהּ הַמְּצִיאוּת הַיְּחִידָה, יֵשׁ עוֹד מְצִיאוּיוֹת מִלְּבַד הַמְּצִיאוּת שֶׁבָּעִתּוֹנִים וּבַשִּׂיחוֹת הַנִּלְהָבוּת וְהַשִּׁטְחִיּוֹת שֶׁל אֲנָשִׁים מְבֹהָלִים. הֲרֵי קַיֶּמֶת גַּם הַמְּצִיאוּת שֶׁל הָרַקֶּפֶת הַקְּטַנָּה הַוְּרֻדָּה-הָאֲדֻמָּה, וְשֶׁל הָאֹפֶק הָרָחָב, הַמָּצוּי מֵעֵבֶר לַמְּהוּמָה וְלַמְּבוּכָה שֶׁל זְמַנֵּנוּ. (אתי הילסום)

בתוך המציאות המוזרה והמפחידה שלנו, מוצא את עצמי חולה. לא משהו דרמטי אבל בכל זאת, גבר עם קצת חום וצינון זה לא מחזה נעים 😜. כל כוחותיי ברחו ממני ואני מתקשה המטלות פשוטות למדי. ייתכן מאוד ואלו חלק ממה שהצטבר אצלי בימי המלחמה, קצת כמו המחלות שהתחילו אצלי מייד בתום ימי השבעה על שני הוריי. הכל נרשם בגוף. בתחילת המלחמה, שכעוד היה לי יחסית הרבה זמן פנוי במילואים, החלטתי לקרוא את היומן של אתי הילסום. חשבתי שבזמן מלחמה אוכל להתרכז רק במלחמה, גם אם אחרת. בעבר ניסיתי מספר פעמים לגמוע את היומן ונעצרתי אחרי שהסתבכתי במערכת היחסים הביזארית בין אתי למטפל שלה. הפעם צלחתי את החלקים האלו ונגלה לי ים של פנינים ורוח ואמונה.

בתוך מציאות המלחמה הכרחית הזו עלינו לזכור שיש עוד מציאויות של חיים, שעבורן אנו נלחמים ומקווים לשוב אליהם. המציאויות האלו ממשיכות להתקיים ומחכות לנו מעבר לפינה. אנחנו עוד נראה את הימים האחרים, עוד מעט, עוד קצת. מלאים בכאב, חשופים לאובדן, עם תקווה לחוש גם את יופי החיים. קצת כמו לזכור בעודך חולה וחלש, שיש מציאות אחרת של בריאות וחוסן, שעוד מעט תיחשף. ואולי הדבר שמסמל זאת יותר מכל הוא הקורס השנתי של התקרבות, שלמרות הכל ייפתח בסוף החודש, ויתמוך בנו במהלך השנה עם כל מה שנפגוש.