יֵשׁ לְךָ מָה לְהָבִיא

אִם יֵשׁ לְךָ לֵב כּוֹאֵב, אִם יֵשׁ לְךָ נֶפֶשׁ הַיְּכוֹלָה בְּאֵיזוֹ מִדָּה לְשַׁמֵּשׁ בֵּית קִבּוּל לְצַעַר הָאֻמָּה – הֲרֵי יֵשׁ לְךָ מָה לְהָבִיא. אִם יֵשׁ לְךָ מַחֲשָׁבָה תּוֹסֶסֶת, זַעֲזוּעֵי נֶפֶשׁ טְמִירִים שֶׁעֲדַיִן לֹא עָמַדְתָּ עַל סוֹדָם, חֲלוֹם שֶׁאֵין לוֹ פִּתְרוֹן – הֲרֵי יֵשׁ לְךָ מָה לְהָבִיא. אִם יֵשׁ בְּךָ רוּחַ חַיִּים, רוּחַ שׁוֹאֶפֶת לְחַיִּים, לִיצִירָה – הֲרֵי יֵשׁ לְךָ מָה לְהָבִיא. וַאֲפִלּוּ אִם יֵשׁ בְּךָ יֵאוּשׁ עָמֹק, יֵאוּשׁ שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ פְּשָׁרוֹת, כְּלוֹמַר אִם יֵשׁ לְךָ חֵלֶק בַּיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל – יֵשׁ לְךָ מָה לְהָבִיא. כִּי גְּדוֹל כּוֹחַ הַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל בַּיְּצִירָה אוּלַי לֹא פָּחוֹת מִכּוֹחַ הָאֱמוּנָה הַגְּדוֹלָה. אֲבָל, בְּיִחוּד, אִם יֵשׁ לְךָ מַעֲשֶׂה, שֶׁאַתָּה מִשְׁתַּתֵּף בַּעֲשִׂיָּתוֹ, שֶׁאַתָּה שׁוֹאֵף לַעֲשׂוֹתוֹ בְּאֹפֶן שֶׁלֹּא יִתְחַלֵּל בְּעֵינֵי עַצְמְךָ – יֵשׁ לְךָ מָה לְהָבִיא. (א.ד. גורדון)

ואם בתוך כל מה שאנו חווים בתקופה הזו, היינו יכולים להתכנס יחד, באצטדיון הנפרש מסוף העולם ועד סופו. כל בני העם והארץ הזו, פשוט מתקבצים יחד ונוכחים יחד עם מה שיש. וכל אחד היה מגיע עם מה שיש לו להביא אל העם - לב כואב ומתפרק, דאגה עמוקה, לב שאינו יכול לנוח, ייאוש גדול, רוח חיים מפעמת, ריקנות, ובעיקר - מעשה אחד שאינו רק בשבילי. כמו שכתב גורדון לפני הקונגרס היהודי ב-1913 בקטע לעיל והוסיף במילים של נצח: "אין לעם ישראל מקום אחר להיאנח בו לכל עומק נשימתו, להשיב רוחו עדי רגע, עד כדי להרגיש לכל עומקם את מכאוביו הנוראים, עד כדי להתבונן רגע איפה הוא בעולם, לחשוב רגע על דבר ריפוי והצלה או אפילו רק ללחוש רגע על מכותיו האנושות..."

בימים האלו אני עסוק הרבה במעשה שאני רוצה להיות שותף לעשייתו בתקופה הקרובה, אחרי שאשתחרר מהמילואים. עם כמיהה גדולה לעבודה של ביחד ולא לבד, עם נכונות לטפל בכאב שישאר כאן אחרי שהקרבות יסתיימו והוא יהיה הרבה פחות זוהר (הנכות של הנפגעים בקרב למשל), עם רצון להביא לעולם בריאות הנפש את שערי הטבע והרוח, שיכולים לסייע בריפוי של האדם והקהילה. עוד ימים קשים נכונו לנו, ויש הרבה עבודה, אז בואו נראה מה יש לנו להביא לעולם.