לִשְׁכֹּחַ אֶת הָעַצְמִי

הַהֲוָיָה הָאֱנוֹשִׁית, פֵּרוּשָׁהּ שֶׁלְּעוֹלָם הָאָדָם מֻפְנֶה אוֹ מְכֻוָּן אֶל מַשֶּׁהוּ אוֹ אֶל מִישֶׁהוּ שֶׁהוּא אֵינוֹ הוּא עַצְמוֹ: אֶל מַשְׁמָעוּת שֶׁיֵּשׁ לְהַגְשִׁים אוֹתָהּ, אוֹ יְצוּר אֱנוֹשִׁי אַחֵר שֶׁיֵּשׁ לִפְגֹּשׁ אוֹתוֹ, אֶל עִנְיָן שֶׁיֵּשׁ לְשָׁרֵת אוֹתוֹ, אוֹ אֶל אָדָם שֶׁיֵּשׁ לֶאֱהֹב אוֹתוֹ. רַק בְּמִדָּה שֶׁהָאָדָם חוֹוֶה אֶת הַהִתְעַלּוּת הַזּוֹ מֵעֵבֶר לְעַצְמוֹ בַּהֲוָיָתוֹ הָאֱנוֹשִׁית, הֲרֵי הוּא אֱנוֹשִׁי בֶּאֱמֶת אוֹ יֵשׁוּת עַצְמָאִית אֲמִתִּית. הוּא נִהְיֶה כָּךְ לֹא עַל יְדֵי שֶׁהוּא נוֹתֵן מַעְיָנָיו בְּהַגְשָׁמַת עַצְמוֹ, אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁהוּא שׁוֹכֵחַ אֶת עַצְמוֹ, מִתְנַתֵּק מֵעַצְמוֹ, נוֹתֵן אֶת עַצְמוֹ, וְנוֹשֵׂא אֶת מַבָּטוֹ הַחוּצָה. (ויקטור פרנקל)

בימי המלחמה האלו, לצד הצער האינסופי שמצטבר מיום ליום על הנופלים והפצועים והחטופים, והמשפחות והקהילות השבורות והמרוסקות - יש גם דבר מה אחר שממלא את האוויר שאנו נושמים והופך אותו לעשיר יותר. כך שלמרות שאנו כמעט מפסיקים לנשום מכאב, האוויר העשיר בחמצן רוחני מצליח להפיח בנו תקווה ולגרום לנו להרגיש במובן מוזר חיים יותר מאשר כרגיל. ואולי זה רק משהו שמלווה אותי, אך אני מרגיש אותו חזק בכל נימי גופי ונפשי. שהאני שלי מתרחב ונכלל במשהו גדול ממנו. כשחשבתי על הנתיבים לריפוי שאותם אני מציע לבאים בשערי "התקרבות", אזי נוכחות וטבע היו ברורים לי כשמש, אך הרגשתי שיש שער נוסף שמלווה אותי ולא ידעתי לקרוא לו בשם. משהו שנושא אותנו מעבר לנו. לימים קראתי לו שער הרוח. שער שיש בו שלושה מרכיבים: משמעות, אמונה והשראה.

השבוע יצא לי קצת לחזור לויקטור פרנקל, אבי הלוגותרפיה, שמתוך אימת מלחמת העולם השנייה הציב את המשמעות והרוח כממד מרכזי בחיי האדם. מעבר למאבק בין צרכים ודחפים אליבא דפרויד, מעבר להשגת ערך עצמי והגשמה אישית אליבא דאלדר, אל הממד הטרנסצנדנטי שבקיום האנושי. ובתקופות משבר מעין אלו, יש לנו הזדמנות לגעת במה שגדול מאיתנו, מעבר לנו, חיים למען משהו גדול יותר מהאני הפרטי. וזה בכל פינה - חיילינו המוכנים להסתכן על מנת שנוכל לבנות כאן חיים; המילואימניקים המשהים את חייהם האישיים לתקופה ארוכה כדי לשרת את העם; המתנדבים הרבים בעבודה חקלאית, בחלוקת ציוד, העוסקים במשלוח אוכל טבעוני לחיילים שדואגים להתקשר אליי כל שבוע, וממה לאן שלא נסתכל. אין דבר שמרומם את נפשי יותר מזה בימים אלו. להתנתק מעצמי ולשכוח את עצמי בתוך משהו גדול יותר ובעל שנות חיים ארוכות יותר מחיי הפרטיים שלי.