נוֹכַח לָדַעַת שֶׁהוּא רוֹאֶה

אָדָם רוֹאֶה וּפִתְאוֹם הוּא נוֹכַח לָדַעַת שֶׁהוּא רוֹאֶה וּמִתְבָּרֵר לוֹ שֶׁכְּבָר זְמַן מָה הוּא עוֹמֵד וְרוֹאֶה וְכָל מָה שֶׁהוּא רוֹאֶה חַיָּב לְהֵרָאוֹת מֵחָדָשׁ יָבוֹא מָה שֶׁיָּבוֹא (ישראל אלירז)

אנחנו רואים עולם. חושבים שאנחנו יודעים מה אנחנו רואים. בונים על זה חיים שלמים. ואז פתאום מלחמה. גדולה כזו שטרם ידענו. והעולם אינו בטוח ותמים כפי שהיה. המלחמה חושפת את כל מה שקיים בעומק ואנחנו בונים מעליו ארמונות של חול. מוסיפים מים שלא יתפרק. עד שהאדמה רועדת. ואז הכל חייב להיראות מחדש (ישראל אלירז): להכיר ברוע שקיים על פני האדמה, בסבל, בייאוש. כמו שאמר השבוע במעגל אחד החיילים - העולם אינו הוגן. בשבר הבסיסי, בחרב המהתפכת. בשבריריות של החיים, בפסע שקיים בין חיים למוות. בגורל שאנו לעיתים חסרי אונים מולו. ואז גם לחזור ולראות את הכל מחדש, עם הכאב והטלטלה, ולמצוא גם את הנחמה, את מה שיקר בחיים, את הדברים שאינם נעלמים. את הזמן אחד עם השנייה. את הביחד של המשפחה. את היות חלק מעם. מעשה חסד שלי או שלך. להרגיש מבפנים שכל נשימה היא עולם ומלואו, כל עלה הוא נחמה, והתשוקה להיות רטייה על פצעים רבים.